פרלוד

חשיכה. אלומת אור דקה מחודדת וחודרת, פילחה את החושך הדומם
והרך ממרחק. היה זה חושך קטיפתי, חסר ריח או צליל, חושך ממלא,
חושך של שום דבר, קיים בחסדו הבלעדי של הקיום שלא היה שם.
היה זה החושך הנובע ממעיינות נפשם של הקיימים אשר אינם מסוגלים
לגלם בעיני רוחם מציאותו של כלום, של ריק, ולכן הם ממלאים את
השם חסר הקיום, בחושך קטיפתי ומלטף, מצע רך לאבודים באשר הם,
לנשיקות שניתנו בחטף, לשברי דמיונות.
עכשיו למעשה כבר לא היה שם חושך כלל. השם החל מתמלא לרוויה
בקרן האור המתקרבת, לוגם אותה בשקיקה ומפצלה בתאווה לאלפי קרני
חלב לבנות, המסתחררות חרש ונוגעות בענני אבק כוכבים, בונות
מישורי גביש פיצפונים, בוהקים לרגע, הבוראים מרחב יש מאין, וזה
המרחב נושם ונושף ומתמלא בחריקות ורישרושים, חושף פסי רכבת
מתפתלים עד אינסוף, רועדים ומשקשקים, רושף וגונח בעוד היא
מתקרבת, וצופר הרכבת מנצח על כל זאת ממרחק.
באמצעו של שום המקום המתקרא נצח, עצרה הרכבת בחריקה מתמשכת
מעוררת יראה, הזמן נולד והוא בוחן את ריאותיו לראשונה.
כפי שהגיח כך החל ללכת, לוקח את קול הבכי הקדום בעקבותיו, אך
הדממה לעולם תדיר רגלה מקרקע זו, חסרי קול ככל שיהיו מילאו
הקולות את הבראשית.

דלתות הרכבת נפתחו כולן באחת.

בפתחו של הקרון האחרון, השתים עשרה במספר, הופיע לפתע צל
מאורך. הוא עמד לרגע אחד בלבד, ידו התרוממה להניח על ראשו
מגבעת צילינדר מעוגלת שוליים בזווית קונדסית, אחר אחזה במזוודת
הנחה לצידו ומיד הוא דילג כמו רוח וירד אל החלל.
רגליו, רגלי הצל הדקיקות הארוכות, נוגעות כמו לא נוגעות
במדרגות הקרון, ובו ברגע שעמדו שתיהן יציבות הסתלקה הרכבת,
מותירה את הצל בלב ליבו של הכלום.
השעון שבמגדל צלצל שלושה עשר פעמים לחצות.
"שלום", אמר הזר, "כל כך שמח שהגעת".
הצל נרתע קלות אבל לא אמר דבר.
"בוא, בוא הנה. חיכיתי לך", הוסיף הזר בחביבות מוזרה, הצל נע
אחורנית בהיסוס.
"נו מילא!" הפטיר הזר לעצמו וזינק על הצל המופתע, המרעיד, לופת
אותו בידו האחת ובשניה, במחט קטנה וכסופה, תופרו לשולי נעליו.
הצל נאבק והשתולל, שורט בידיו את האוויר ומקלל קללות צל, יורק
ומגדף אך ללא הואיל, הרקמה היתה נאה וחזקה.
לבסוף, לאחר שעה קלה, ניתלה הצל כנוע למולו של הזר.
"ובכן, זהו זה." אמר הזר, מניף את רגלו השמאלית באוויר, הצל
עשה כמוהו ברגלו הימנית, הוא טילטל את הרגל קלות והצל אחריו.
לסיום הניף את ידו ויישר את מגבעת הצילינדר שעל ראשו, כך עשה
גם הצל, אם כי בחוסר רצון מופגן.

הזר חייך.

פני הקיום נדמו כנופלים באותו הרגע, חיוכו היה כה כנה, כה חסר
מעצורים וגבולות, פראי ומוזר, אך לא מרושע כלל, רק מעט לא נוח
עם המוסר. חיוך רחב, חושף שיניים. חיוכו המובהק של זר.
וזר מוזר הוא היה בהחלט, זר זה.
שיערו היה אדום ומלחש כאש, משלח גיצים לוהטים סביבו, עורו לבן
כרעש, שפתיו היו דקות וארוכות, ארגמניות, נוזליות משכרות,
ועיניו נצצו בעומקו של הנצח כולו.
הוא היה דק ומאורך, וזוויתי במידה שהספיקה לסמן ברושם אי-נוחות
מסוימת, אם כי לא ברורה, מנוגדת בתכלית למנהגו השליו, הבוטח,
על תנועותיו החדות הארוכות ומחוותיו מלאות הכוונה.
הוא לבש חליפה תפורה כהה, ששיוותה לעורו הלבן שקיפות אלמותית,
צבעה נדמה לעיתים כחלחל מתכתי, לעיתים ירקרק, אבל תמיד התחלף
לשחור כשנע הזר בפתאומיות.
והזר תמיד נע בפתאומיות וללא התרעה, מוזרה עוד יותר לכן היתה
העובדה שמגבעתו הארוכה מעולם לא זעה ולו מילימטר מעמידתה הישרה
דום על ראשו.
הוא היה כולו זרות והזרות מילאה פיה בשמו, הוא היווה זרות
בקיום בו הכל חדש ודבר איננו מוכר, הוא היה הזר, וזהו זה.
הכנריות צרחו, אבל העפרוני שתק.
הזר הזדקף מלוא קומתו הטמירה, טמן את ידו תחת גלימתו, סובב
אצבע ארוכה בשרשרת מוזהבת ומשך בתנועה מהירה מכיס מקטורנו, עצם
מוזהב נוצץ ועגלגל. הוא קבע מבטו בו לרגע, ואחר, בהינף זרת,
סובב את דלתו על צירה הזעיר. היה זה יצור קטן של קסם, שעונו
המוזהב, מזכרת מימים רחוקים, עבודת מחשבת ממש.
ארבעה מחוגים היו לו, דקים ומופלאים, בקצה להם אצבע מורה
ושלושה אצבעות קטנות מקופלות אחורנית, ואגודל גם כן, אך הדבר
הלוכד בהם את הלב יותר מכל היה, שמחוגי קסם אלו לא תקתקו
בהולכם איזה מארש חדגוני מטרטר ומגוחך כאחד המחוג, אלא נטפו
וזמרו חרש את אותן מלודיות קשת בענן זכות ממימי מעיין הנעורים,
אשר בהן משכו אליהן אז הסירנות, ליבותיהם של מלחים בלב ים, אף
שידעו אותם המלחים היטב, שהם וספינותיהם טרף לגלים יהיו.
ובעוד שלושה מהם, מחוגי השעון המופלאים, נעים כסדרם קדימה,
האחד הנוסף, הרביעי, שהיה חביב על הזר במיוחד, נע אחורנית. מה
סיפר לו מחוג זה? סיפוריו נהירים היו לזר בלבד, סודות לאוזן
זרה.

"ובדיוק בזמן", אמר הזר בעליצות, טמן את השעון חזרה בכיסו, אסף
אליו את המזוודת והחל הולך.
נעליו השחורות המבהיקות שיחררו נקישות מהדהדות בנוגעם באותה
מדרכה לא קיימת עליה נקשו.
הזר לא אהב את הצליל.
הוא עצר ופתח את המזוודת, הוציא ממנה סליל דק של שטיח, הניחו
לרגליו ובעט בו קלות להיפתח. השטיח התגלגל ברעם ממנו והלאה,
יוצר שביל אדמוני ועקלקל, גבעות ובקיעים, הנמוג עם האופק, אך
ניתן להניח שהוסיף להתגלגל גם מעט הלאה משם.
הזר קיפץ על השביל והוסיף ללכת מעט. לפתע עצר, מדד את המרחב
בעיניו "אה אה!" הוא פתח את המזוודת שוב פעם, שלח את ידו
בתנועה ארוכה וקלה, הוציא לו משם ספסל גינה מעוטר בטוב טעם
וקיבעו לשולי השביל, אז הוסיף והוציא לו פנס רחוב דלוק והעמידו
לצד הספסל.
האור האזובי שבקע מן הפנס האריך את צלו הארוך עוד יותר, הזר
שלח בו, בצל, מבט, וזה האחרון, אף שחפץ בכל מאודו להסב את ראשו
ולא לפגוש באותו המבט, נותר דומם לא זע ולא נע.

שוב מדד הזר את המרחב בעיניו, "הא כן", הוא משך והוציא מן
המזוודת עץ תפוחים מלבלב ונטעו במרחק מה מאחורי הספסל, הוא חזר
אל השביל והביט, "לא לא לא" מלמל לעצמו.
הוא החזיר את עץ התפוחים למזוודת ומשך תחתיו עץ שקד בראשית
פריחתו ממש, ענפיו עירומים כמעט אך ניצניו עודם גדושים
בחיוניות ראשית החיים, הוא נטעו באותו המקום.
הזר עצם את עיניו ומשך את נשימתו, ניחוח פריחה דק נישא לאפו,
"אה, מלבב" אמר לעצמו בחיוך.
לבסוף התיישב על ספסל הגינה, הניח את המזוודת פעורת פה לצידו,
הוציא ממנה גיליון עיתון, פתחו לרווחה ושילב את רגליו, רגל על
רגל.
היה נדמה, אך נדמה בלבד, ששרק לו מין מנגינה קטנה מוזרה שם
מאחורי העיתון, אך למעשה שפתיו לא נעו כלל, היו אלה עיניו
הנוצצות שהשתעשעו, בלי דעת, בצליל במרחב.

הכנריות עופפו להן אל עץ השקד והוסיפו צורחות ומפטפטות
בקולניות, בשפת הכנריות.
"ראית את זה?" אמרה האחת, "ותראי את צבע שערו!" ענתה לה חברתה,
"ועיניו אלו..." קראה אחרת ממרומי העץ בצווחה חולמנית, "הא!
אני אומרת...".
"הוא יושב", אמרה הקנרית הקטנה ביותר, "הוא קורא", השיבה
אחותה, "הוא נתן בי מבט!" ענתה חברתה ממרומי העץ- והתעלפה.
"הוא משגע!" צרחו לפתע כולן במקהלה, "אההההה".
הזר גיחך לעצמו משועשע וחזר לקרוא בעיתונו.

העפרוני התעופף לו ממרחק, שתיקתו נישאת על משק כנפיו המהורהר,
והוא נחת לו והתיישב על כתפו של הזר.

הזר הניח מידיו את גיליון העיתון, הסיר את מגבעתו, הניחה על
ברכיו ופרע את שערו הלוהב.
העפרוני לא אמר דבר ורק המשיך להביט בזר ממרומי כתפו.
הזר חייך לגמרי את חיוכו מהמם הדעת, הכנריות יצאו מדעתן, אך
העפרוני ישב שם שותק ומביט בעיניו הגדולות. הזר מצמץ ראשון.
הוא אסף את חיוכו וליטף את סנטרו ארוכות.
אחר קם, הוציא מכיס המזוודת פיסת נייר קטנה מקופלת, הוא צעד
קדימה מן השביל, מעקם את פניו קלות כשנעליו החלו נוקשות שוב על
מדרכת האין. הוא קפץ את שפתיו, נשף על פיסת הנייר שבידו ואז
החל פותח אותה באצבעותיו ומיישרה.
פיסת הנייר, שדמתה בתחילה לגלולה קטנה, הכפילה מידותיה בפרישתו
של כל כפל עד שגדלה וגדלה והגיעה למידותיו של הזר, אך הוא
המשיך לפתוח בה קיפולים ועוד קיפולים עד שהיתה ענקית ועצומה
ממש, והיא מתעגלת ונסגרת כדי כדור ועתה היתה כה גדולה עד שהזר
נדרש ללכת מרחק רב על פניה בכדי לישרה לגמרי.
והעפרוני לא עוזב את כתפו ולא אומר דבר, אך מעינו האחת, התכולה
הגדולה, כמעט ונושרת דמעה.
ועל פני הנייר צמחו אט, גבעות דשואות והרים על הרים, מדבריות
חמות, ימים, אגמים, נחלים נשפכים למפלים, חורשות ויערות,
חלזונות ים בורמזים, כפרים וערים גדולות בהן גורדי שחקים
שהעתיקו את נשימתו של העפרוני הקטן ממקומה.

לבסוף עמד הזר על פסגת היצירה, הוא חזר אל השביל, משך מן
המזוודת שקיק קטן, ופרש את תוכנו על כף ידו. שבע כדורים קטנים
היו בו, ועוד אחד ננסי, הוא גזר פיסה משערו וגולל את דמעתו של
העפרוני, ואת כל זאת הטיל בתנופה אדירה למרומים.
הו אז ישר מבטו אל העפרוני, "כל זה שלך" אמר חרש. קולו היה רך
ומהורהר, מעולם לא היה קול כה רך ומהורהר, "אבל כולו אשליה,
כולו עשוי בדידות, והזמן אינו פוסח אפילו עלי ידידי" הוא
הוסיף.
"אני עוזב בעוד שש אלפי שנים. תחזור בעוד שש אלפי שנים", קולו
הרך הדהד במרחב עיניו לאינסוף.

"לך לך עכשיו, לך".

רק אז זע העפרוני ממקומו על כתפו של הזר, הוא פרש את כנפיו
הקטנות והתעופף לו אל העולם, מבלי להשיא עיניו אחורה ולו למבט
חטוף.
הזר הוציא שוב את מורה הזמן מכיסו אך הפעם רק קרא בו בחיפזון,
נשא מבטו אל העפרוני המתרחק ולחש, כולו עדנה, ולחישתו מהדהדת
בעקבות משק הכנפיים הקטנות,

"אני עוזב בעוד שש אלפי שנים, אנא חזור בעוד שש אלפי שנים.
אחכה לך כאן בעוד שש אלפי שנים".