מרי: מה שלומך היום, האם השגת את מטרותייך?
מרים: תודה לך, היום יותר טוב אך עדיין מקווה להגשים את שרציתי
כל חיי, כמובן בעזרתך האדיבה.
מרי: תשכחי ממני, את גזלת ממני את ילדותי, בגרותי. את לבד,
ממני אל תצפי לכלום.
מרים: רגע על מה את מדברת, הרי את יודעת שבגיל 12 הייתי צריכה
לצאת לעבודה, בלי העבודה שלי היית מתה מרעב.
מרי: אימרי לי, מי יחזיר לי את ילדותי?
מרים: תני לי להגיב, אז אם את רוצה לשמוע סיפור, בבקשה: אבא
עזב אותנו כשאנחנו עדיין קטנטנים. אני זו שהלכתי לאבא לבקש
כסף. אף אחד מהאחים לא רצה לעשות את זה. אבא תמיד שמח לראותני.
האם זכור לך, אני הייתי מטפסת על עצי התות והתפוחים.
מרי: לא רציתי ללכת משום עזיבתו את אמא ואותנו.
מרים: זה נכון, אבל אני לא האשמתי אותו. הוא היה יפה תואר
והנשים לא נתנו מנוחה. אחרי מות אמא אותנו הקטנים, אבא רצה
לקחת אליו אך היה לנו אח בוגר שבטיפשותו לא הסכים לסידור הזה.
מרי: זה נכון.
מרים: בקשר לילדות, הייתה לי ילדות מסוימת. גרנו במקום יפה,
בין שדות רחבים ובוסתנים. בשדות גידלו ירקות ואני קטפתי מיני
ירקות חינם לשבת. זכור לי שאמא שלחה אותי לקנות מלון. רצתי
(תמיד הייתי רצה) ואמרתי למוכר, אדוני תן לי בבקשה מלון שיהיה
מתוק כי אנחנו אוכלים את המלון עם לחם.
מרי: כן, אני זוכרת. קנית מלון בגובה שלך. אני רואה שאת עייפה,
לכי לנוח.