כשהיינו קטנים
עברנו פעם עם אמא ליד חדר האבידות ומציאות
שהיה בקצה של חנות הכלבו הגדולה ליד הבית שלנו
ואמא הסבירה לנו
שהדברים שנמצאים על המדפים בחדר הזה
הם דברים שנאבדו לאנשים
ואנשים באים ולוקחים אותם בחזרה מכאן.

היינו רק קטנים,
ובדמיון הפרוע והילדותי שלנו
היינו בטוחים שכל איזה דבר
שנאבד לאיזה מישהו בעולם,
פשוט מתאדה, או משהו כזה
ומגיע ישר, כמו בקסם,
לחדר הזה כאן, בכלבו,
ליד הבית שלנו.

אפילו שמחנו שאנחנו
גרים מאוד קרוב לכלבו, כי ככה,
אם נאבד פתאום איזה משהו שחשוב לנו,
נוכל פשוט לבוא ולקחת אותו מכאן.
לא צריך לחפש, פשוט לבוא ולקחת.

כבר גדלנו מאז
וגם את הכלבו סגרו,
אבל לפעמים כשאנחנו עוברים
ליד דלת הזכוכית הנעולה
של האולם הריק שהיה פעם כלבו,
אנחנו מציצים פנימה
דרך הזגוגית המאובקת
על השלט שעל פתחו של החדר הקטן
בקצה הרחוק של האולם.

את הכלבו סגרו,
אבל השלט 'אבידות ומציאות' נשאר.

אנחנו קוראים את השלט הזה
בחיוך של זיכרון רחוק
והמוח משחק איתנו משחק ילדות...
אולי כרטיס האשראי
שאיבדנו אתמול
נמצא שם
אנחנו חושבים.

אולי אבא שלנו שם.