במחשכים, בפינות הנידחות של הספרייה, מאחורי מדפי המחזות
והשירה, אנו יושבים. בקבוק התה הקר, שהברחנו פנימה בניגוד
לתקנון, כמעט ונגמר, והלב פועם במהירות. מבעד לדממה נשמעים
צעדי הפטרול של הספרנית הראשית. הבקבוק מוצפן במכמני החולצה,
כפות הרגליים מושחלות בחיפזון אל תוך הסנדלים, אנו מסרקים את
השיער הפרוע לאחור עם היד ולובשים ארשת תמימה.
אך היא עוצרת למולנו ומביטה בנו במבט שאומר הכל - היא רואה את
תוואי בקבוק הזכוכית, היא רואה את החור בגרב הימנית, היא רואה
את הניב המבצבץ מבעד לשפתנו העליונה, רואה ושותקת.
יום אחד, אומר מבטה הקר, יום אחד אתפוס אתכם לא מוכנים, עומדים
על רגל אחת, יחפים, מורטים את אוזני הספר בעווית קטטונית של
ריכוז, אתפוס אתכם עם בקבוק המיץ בחוץ!!!
אבל בינתיים תקראו לכם, תקראו.