עדת המשוררים
עזבתי את מדברו של החושב.
הטרשים הצחיחים הפכו אט-אט
לאדמות כהות ועשירות.
החולות - לדשאים רעננים,
לשיחי ערער וקורנית.
אחר, לעציו עבי הגזע וסבוכי הענפים
של יער העד המתנשם בריאותיו הירוקות
הרוחשות חיים.
העמקתי במעבה היער האפל.
השמש נראתה רק בקושי מבעד לתקרת העלים הסבוכה.
רגע מציירת חזיונות של אור בעלווה,
רגע נעלמת ומותירה אחריה חשיכה שחורה, מסממת,
לקנן בחשרת הענפים.
בקרחת קטנה ליד מפל המים,
שרוע על האדמה החשופה,
נשען על גזע פתלתל ואזובי,
עצמתי את עיניי לרגע
וחשתי בשפתיהן הדקיקות הקרירות
של פיות היער,
נושקות למצחי הקמוט, הקודח,
תרדמה נפלה עלי.
נעורתי לקול המון רב
ומיד התכנסתי היטב אל תוך עצמי
ועשיתיני בלתי נראה,
פן יכירוני מרעים
ויפשטו את עורי מעלי.
הלילה כבר ירד ומיני האדם שנגלו לפני
אחזו בידיהם לפידים בוערים.
הם פתחו בריקוד משונה שסחרר את ראשי,
מנופפים ידיים ורגליים לכל העברים,
הם היכו בתופים, צווחו וגירגרו, נהמו
ואמרו מילים שלא הבנתי.
הייתה זו עדת המשוררים המתנבאים ביער.
הם השקו איש את רעהו
בנוזל תוסס, ארגמני, שריחו משכר,
מתוך כדים קטנים הדומים בצדודיתם לדלועיות,
ורציתי לשתות עימם מן הנוזל המשכר הזה,
רציתי לרקוד ולנופף גפיים,
לצווח, לגרגר ולמלמל איתם,
אבל האש שבערה בלפידים הזכירה לי
את השלהבת התמה,
את השתקפות השמש שראיתי
בעיניו הכהות העמוקות של החושב.
וזו השלהבת כה עזה צרבה בזיכרוני
וכה חיה הבהיקה בעיני רוחי,
עד שהכתה אותי בסנוורים
ולא יכולתי למוש ממקומי
כל אותו הלילה.
בתולת הים
לבסוף הגעתי אל חופו
של אוקיאנוס הדמעות.
שם, למרגלותיו של מחשוף השונית האדמדם
שנגלה עם השפל,
ישובה היתה בתולה בת-גלים יפהפיה,
מצליפה בזנבה הכחול על פני המים.
שערה הארוך, הזהוב,
מתמזג עם האדוות,
פניה נגוהות בזיווה
של השקיעה הורדרדה, ההזויה.
נמשכתי כבחבלי קסם אל קול שירתה.
"מי אתה?"
היא שאלה אותי
כשעמדתי למולה,
שקוע עד ברכי במימי האוקיאנוס.
"אני האוהב," עניתי לה,
"האם תהיי אהובתי?"
"לא," היא ענתה,
"אהובתך רחוקה מכאן
כרחוק ההרים-
אבל אקח אותך איתי
אל ביתי אשר במצולות".
ולא הוספתי עוד להלך על פני האדמה.
