[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה זה יום גשום וקר, שרה התיישבה לה בפינת הסלון מאחורי שולחן
האוכל הגדול העשוי עץ אורן כשבידה האקדח של אביה.
אביה היה מקרה מצער כשלעצמו, בעבר שוטר מצטיין בעל עיטורי
גבורה רבים וכיום צל של כלום, אדם שבור לחתיכות. הכל החל באותו
היום הארור בו הוא איבד את אהבתו בתאונת הדרכים הקטלנית לפני
שלוש שנים ומאותו היום הוא פשוט נפל לדיכאון עמוק, עד שמאוחר
יותר גילה את הטיפה המרה שרק נראתה כמרככת את הכאב.
אותה תאונה שגם השאירה את שרה מיותמת מאימא בגיל שלוש עשרה,
הגיל שבו הן היו הכי קרובות שאפשר וללא ספק גיל שבו כל בת
צריכה את אימא לצידה.

היא מוצאת את עצמה בפעם המי יודע כמה רק מחכה שיחזור שוב
הביתה, שוב עוברת במוחה על הסצנה שבה היא תשים סוף לכאב שלו
ושלה.
השאלה היחידה היא האם הפעם היא באמת תעשה את זה, מה שונה הפעם
מאלף הפעמים האחרות?

חולפת לה שעה ארוכה והנה נשמע לו קול חיכוך המתכות בצידה השני
של הדלת, זה הוא...
הוא חזר מה"קניות" היומיות שלו שכללו בדרך כלל שתי שישיות בירה
ובקבוק אחד של וודקה אבסולוט. הנה הוא חזר, רטוב וספוג מים,
הוא לא טרח אפילו לקחת את המטריה. שניות ספורות והכניסה הקבועה
מתחילה. ראשית הוא נשען עם כל משקל גופו על משקוף הכניסה, אחר
כך הוא נשען בידו על דלת השירותים. משם הוא מועד על פינת האוכל
כאשר הוא מנסה להחליק את מפתח הדירה על השולחן שבדרך כלל ממשיך
לו כל הדרך לצד השני, עכשיו מגיע הגראנד פינלה והוא צונח לצד
הספה המרופטת.

מרוב היותו מטושטש הוא אפילו לא ראה את שרה יושבת שם בפינה
ומנסה להחליט על הצעד הבא.
הכניסה שלו חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים עד ששרה הייתה מחקה
אותו לפעמים בדיוק מושלם, היא אפילו הניחה מזרן קטן וישן לצד
הספה להקל לו על נפילתו.
גם הפעם תוך כדי נפילתו נשמטו השקיות מידיו, רק שהפעם הפחיות
ובקבוק האבסולוט ששימשו לו אוויר לנשימה התגלגלו להם רחוק
מהישג ידיו.

עכשיו כבר שרה עומדת מאחורי ודעתה נחושה... היא החליטה את
החלטתה והיא חוזרת עליה שוב ושוב בראשה "אם הוא צועק זה נגמר,
אם הוא צועק זה נגמר", היא רוצה לגאול את שניהם מהכאב הזה.

הוא שוכב לו שם בוהה בפחיות הכסופות ובהשתקפותו החוזרת של אור
המטבח מבקבוק הוודקה הצלולה שנעצר לו לרגליה של ארונית
הטלוויזיה. אם רק היה יכול להושיט ידו ולגעת בהן, הן היו
עוזרות לו לברוח.
למרות היותו מטושטש הוא מבחין כי בפינתה השנייה של ארונית
הטלוויזיה  מונח תיק הבית ספר של שרה.

"שרההה!!! בואי לעזור לי!" הצעקה גרמה לה לרעדה בכל הגוף, קשה
לה לשמוע את זה מכל כך המון סיבות.
היא אומרת בליבה "בצעקה השנייה זה ייגמר..."
"שרה!!! אני צריך אותך, בואי לפה מיד!" הוא גער.
שלוש תמיד היה מספר המזל שלה היא אומרת לעצמה."זהו עוד אחת
אחרונה וזה נגמר שרה, פשוט תעשי את זה"...
"שרה! אני סובל, בואי תעזרי לי..."

קול דריכת האקדח נשמעה בחדר. הוא כמובן זיהה את הצליל. הוא שמע
זאת כל כך הרבה פעמים, הוא הסתובב על גבו וכעת המבטים שלהם
הצטלבו, הדבר היחיד שניצב ביניהם היתה כוונת אקדח הברטה
חצי-אוטומט.
המבט נראה היה כאילו נמשך לו שעה ארוכה, במציאות ארך כחמש
שניות. הוא סינן "אני אוהב אותך, שרה" והיא החזירה לו "אני
אוהבת אותך אבא, הכאב נגמר..."

הברק הכה פעמיים בחזה שלו לא בגלל רגשנות או לחץ, פשוט כי ככה
הוא לימד אותה מימיו בכוחות המשטרה. הוא הסתכל לתוך עיניה
בשלווה ושרה התיישבה לצידו אוחזת בידו החמה, הוא הספיק להניף
את ידו השנייה וללטף את ראשה בפעם האחרונה.
היא חיכתה בסבלנות עד שיעזוב וברגע ההוא עצמה את עיניו.

זהו. נגמר הכאב. שרה מחר בת שש עשרה - גיל מצוין להתחלה חדשה.
היא נכנסה לחדרה שולפת מעומק ארונה מזוודה. אותה מזוודה שהיא
הכינה לפני שנתיים וחצי בדיוק באותו ערב שאביה הפך מכלי שבר
דיכאוני לשיכור אלים ומעורפל.
הגיע הזמן ללכת. היא קמה, ניגבה את האקדח והשליכה אותו מחלון
הדירה אל הנהר המוצף גשמים. היא נכנסה למקלחת קצרה ואחריה אכלה
רק משהו קטן. היא מוכנה...

עכשיו היא עומדת עם גבה לדלת הבית, מצוידת במעיל ומזוודה
שהכילה בגדים וקרוב לחמש אלף פאונד.
בלי יכולת להסתכל לאחור היא החלה יורדת במדרגות.
הצעד הבא היה לחצות בגשם הכבד וברוחות העזות את הכביש ולהגיע
לתחנת הרכבת.
ומשם מה שיהיה יהיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא להאמין!




פולניה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/08 9:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ריקו ג'וניור כוכבי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה