[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נחמה בר-ניסן
/
אף פעם לא מאוחר

מרתה שמעה לראשונה על הכומר רוברט פרקין באוניברסיטה, בקורס על
תקופת המלך הנרי ה-8 והצווים של קרומוול.
כחומר רקע לקריאה, וכמקובל בתרגילים בחוג להיסטוריה,  היא
נדרשה לקרוא קטעים מן הכרוניקה שנכתבה על ידי אותו כומר באותם
ימים רחוקים.
האיש וכל מה שמסביבו כבש את ליבה, ובמסגרת עבודה סמינריונית
החליטה להתחקות אחר עקבותיו של פרקין ובאמצעותו, לנסות להבין
את האירועים המסעירים ששינו את פניה של אנגליה כפי שתוארו
בכרוניקה שלו.
קצה חוט היה בידיה - היא ידעה על מחקר עלום של ההיסטוריון אי.
גי. דיקנס, שפורסם ב-English Historical Review בשנת 1947
(vol. 62).
כשחיפושיה אחר המאמר של דיקנס העלו חרס ובחוסר ברירה, החליטה
לחקור בעצמה תוך חריש עמוק בספריות ונבירה בספרים כדי ללמוד על
יורקשייר במאה ה-16, אולי במקרה יוזכר בה גם הכומר רוברט
פרקין.
היא למדה את ההיסטוריה של האזור וגילתה כי ב-1603 היו 214,470
מאמינים מתוך אוכלוסייה של כ-300,000 תושבים. מצאה כי האזור
היה ברובו חקלאי, לא רבותא רבה, רוב אזוריה של אנגליה, בתקופה
זו היו חקלאיים. התעשייה הייתה די מגוונת ובעלת חשיבות בסטנדרט
הטיודורי.
היא למדה כי במשך מאות שנים, כריית ברזל וצריפתו היו נפוצים
ביותר ביורקשייר והפלדה של שפילד הוזכרה כבר אצל צ'וסר. היא
גילתה גם כי בימי הביניים היו ביורקשייר, לא פחות מ- 124
ירידים ושווקים, וכשהנרי ה-8 ביקר ביורקשייר ב-1541, הבישוף
המקומי לקח אותו לבקר ב- Scawsby Leazes (ליד דונקסטר) כדי
להראות לו את "אחד העמקים הגדולים והעשירים ביותר שהוא
(הבישוף) ראה בכל מסעותיו באירופה". היא למדה כי התושבים ברובם
עשירים, עם אדמה טובה ועדרי כבשים גדולים, אבל הם קמצנים
וממעטים לתת נדבות, כפי שציין כותב המאמר.
וכל זה לא הביא לה ולו רמז אחד על רוברט פרקין.

כסטודנטית, בשנות החמישים שלה, אלמנה עם ילדים בוגרים, מילאו
הלימודים את ימיה והיא שקעה והשקיעה בהם, כצעירה חסרת עול,
למרות חנות הספרים שניהלה, שזעקה לתשומת לב.
החופש מכבלים משפחתיים עם היכולת הכלכלית העצימו את תחושת
העצמאות ואיפשרו לה להתעלם ממגבלות הקיימות על בעלי משפחה, תוך
התמכרות להנאות פרטיות ובדיקת גבולות האפשרי לאישה החיה לבד
ומנהלת את חייה כראות עיניה.
בחופשת הסמסטר, באותה שנה, נסעה לניו יורק. זאת הייתה הנסיעה
השנתית שלה לניו יורק והרביעית שהיא נוסעת לבד.
הטיסה הייתה יכולה להיות מושלמת, אלמלא תקרית מביכה שארעה
בתחילתה.
מרתה ניצלה את ההמתנה לעלייה למטוס ושתתה קפה יומרני אבל דלוח
כיאה לקפה באולם הנוסעים היוצאים, בדלפק של ארקפה. כשסיימה,
לקחה את תיקה ויצאה לעבר שער B, שער היציאה. הרמקול, שקרא בשמה
בקולי קולות, כשהיא כבר בתור לפני העלייה למטוס, הקפיא אותה
באחת, כשהיא נבוכה מתשומת הלב הפתאומית שהופנתה אליה. הרמקול
ביקש שתפנה לטלפון הקרוב. איש הביטחון, שענה לטלפון, הסביר לה
כי תיקה נמצא נטוש ליד שולחן בקפטריה של ארקפה, בעוד שתיק של
נוסע נלקח, כנראה על ידה. היא בדקה את התיק ואכן, כפי שהניח
איש הביטחון, בסיימה את הקפה, לקחה תיק של נוסע שישב בשולחן
סמוך, בעוד תיקה שלה נשאר ליד מושבה.
החילופין בין התיקים נערכו במשרדי הביטחון המקומי, לא לפני
שנבדקו כל הפרטים ותכולת התיק, כאשר קצין הביטחון ניצל כל רגע
להפגין שררה, לנזוף ולהטיף, כשמרתה "האשמה" לא ידעה את נפשה.
כדי להוסיף ביזיון וקצף, בעל התיק האבוד, גבר כבן שישים, קצר
קומה וקרח המלווה בנערה צעירה כבת שתים-עשרה, נעץ בה מבטי זעם
על שיבוש יומו ועיכוב טיסתו תוך הקרנת סלידה גלויה מאישה שאינה
יודעת לשמור על רכושה ומפרה את סדרי היקום.
כשנסתיימה האפיזודה, הייתה מרתה הנוסעת האחרונה שעלתה למטוס
ומיד לאחר עלייתה, נסגרו הדלתות כהדגשה שהכול מאחוריה. ממבטי
הנוסעים ש"שיפדו" אותה, היה ברור שחיכו רק לה ולמעשה כל רצונה
היה להצטמצם ולהתאיין ושאיש לא יבחין בה בשתים עשרה השעות
הבאות.
הנחיתה בניו יורק הייתה נפלאה. היא לקחה מונית ל-Crown Plaza
Hotel במנהטן, חדרה חיכה לה, מסודר לקראת שינה שאמורה למלא את
המחסור, שנצבר בטיסה ותחזירנה למסלול חיים תקין.
מרתה אהבה את ניו יורק בחורף. השלג הנערם בצידי הרחובות, אדי
הרכבת-התחתית העולים מן הפתחים, מוכרי הפרצל והנקניקיות עם ריח
החרדל המחלחל למערות האף והאנשים הממלאים את הרחובות.
היא אהבה את הצבעים של החורף, חריפים וחדים, משתלבים בשלמות
בקור, אשר צובט את קצות האף והאוזניים ומעלה דמעות בעיניים לא
מוגנות.
בצהרים, בפינת רחוב  ארבעים ושמונה וברודווי, עמדה רביעית
נגנים והשמיעה קוורטט לאבוב של מוצרט והיא ידעה כי ניו יורק
היא "התרופה".
גם הפגישה המקרית, הנוספת, עם הקרח הזועף ונכדתו מהטרמינל
בנתב"ג, בתור לקניית כרטיסים ב"קיוסק" בטיימס סקוור, לא הצליחו
לקלקל לה את ניו יורק.
היא פנתה לספריה העירונית בשדרה החמישית, בנין מרשים ומעורר
יראה על מסדרונותיו הארוכים, תקרותיו המעוטרות וחדריו ספוני
העץ. האדיבות האמריקאית לא הכזיבה גם הפעם; בסיוע של הספרנית
ולאחר  התחבטות קלה עם המחשב, היא מצאה את אשר חיפשה, את המאמר
המבוקש בתוך ה - English Historical Review  משנת 1947. המסמך
היה מוצפן  במיקרופילם, ולאחר הזמנתו והמתנה של מספר ימים
לקבלתו, המאמר היה בידיה. היא הציגה את המיקרופילם על המסך
וכבמטה קסם, נפרש לעיניה עולמו של האב רוברט פרקין בכפר Adwick
le Street ביורקשייר, אנגליה של 1542.
במהלך ביקורה בניו יורק, איתרה באמצעות האינטרנט את המוזיאון
המקומי של הכפר, שלחה מייל למוזיאון ולהפתעתה, נענתה בתשובה
חמה ומזמינה. בהחלטה של רגע, בלי להשקיע מחשבה נוספת, החליטה
להאריך את חופשתה ו"לבקר את הכומר". שינוי מועדי ויעדי הטיסה,
תיאום הביקור והסידורים סביבו היו משימה קלה וההבטחות לסייע
בחיפוש הפרטים על ידי מנהל המוזיאון, עם "ההתלהבות" הבריטית
המפורסמת הבטיחו הרפתקה אפשרית.

בהיתרו, נמל התעופה של לונדון, בתור לביקורת דרכונים של
האזרחים הזרים, עמדה לפניה קרחת מוכרת. המחשבה הראשונה שחלפה
בראשה הייתה שזה כבר מעבר למקריות, האיש עוקב אחריה. בניגוד
לפעמים הקודמות, הפעם הוא היה לבד, ובת הלוויה הצעירה מן
הפעמים הקודמות נעלמה מן הסצנה. כשהסתובב לרגע, נפגשו עיניהם.
ניד ראש קל המצביע על הכרות והחלפת משפטים של "טיול?" "לא,
נסיעת עסקים; אני בעסקי פלדה, נוסע לשפילד; ואת?" "אצלי, טיול
לימודים." מיצו את אשר מחייב הנימוס וניתקו מגע.
הנסיעה ליורקשייר הייתה קלה ומענגת. את השליטה בהגה ימני היא
רכשה בנסיעות קודמות כך שלא נתקלה בבעיה למעט הורדת "צלחת"
ממכונית חונה ביציאה מחברת ההשכרה. אם כבר לצפון אנגליה, אז
ברידינג פקדה את שרידיו המפוארים של  מנזר הסיסטריאניות ולבסוף
הגיעה
ל- Adwick le Street, עיירה שלווה עם מראה של המאה ה-19 בנויה
סביב מרכז כפרי ירוק.
חלקם של הבתים נותרו בצורתם כמו שהיו במאה ה-16, משקפים את
סגנון בתי האיכרים האמידים
(yeoman), עם מראה משובב לב. אחרים שינו צורתם וכמעט קולפו
מהמראה המקורי שלהם. העיירה נבנתה במורד גבעה, לפתחו של מכרה
פחם שנסגר זה מכבר, "מוגנת" על ידי מגדל כנסייה וצריח
אופייניים לכנסיות באנגליה שאחר כך הועתקו גם לאמריקה (במיוחד
בניו אינגלנד).
היא פנתה למוזיאון המקומי עמו עמדה בקשר, פגשה את מנהל
המוזיאון ולאחר טכסי הכרות, שתיית תה, שיחה קלילה וסיור
במוזיאון עליו גאוות העיר סיפרה למנהל המוזיאון מעט על הגיבור
שלה.
בצוואתו, כפי שקראה במאמר, השאיר רוברט פרקין כסף לשיפוץ מגדל
הכנסייה שלו, וביקש להיקבר בחצר הכנסייה, לפני הדלת הדרומית.
זה המקום בו החלה לחפש "עקבות". הם פנו לחצר הכנסייה לתור את
המצבות אך למגינת ליבה, היא לא מצאה את קברו ואף לא סימן וזכר
לקיומו. היא ראתה קברים אחדים, כנראה סמוך לזמנו, עם שמות אשר
נזכרו בצוואתו כחלק מיורשי הספרים מספרייתו, ביניהם מיסטר
ג'יימס וושינגטון (אחד מאבותיו של נשיא ארצות הברית הראשון),
אשר ירש יחד עם מיסטר קלווין את התנ"ך האנגלי הגדול המודפס,
לכל אחד ספר משלו. פרנסי העיירה של היום, גאים בצאצא המפורסם
ששורשיו בעירם - ג'ורג' וושינגטון, ואילו על רוברט פרקין לא
שמעו דבר.
מנהל המוזיאון ציין כי ישנו מצבור של מצבות שאינן מוצבות
במקומותיהם אלא מרוכזות בחלקה הדרומי של החצר וטרם הזדמן לו
לתעד אותן. ואמנם, כפי שציין המנהל, בחלקה הדרומי של חצר
הכנסייה עמדו, נשענות על הקיר המקיף את החצר, כמה מצבות עתיקות
עם סימני אותיות לא ברורים, שנשחקו ברבות השנים מפגעי מזג אויר
וזמן. מנהל המוזיאון, הוציא אבן גיר מתיקו והחל למלא את משטחי
המצבות אחת אחרי השנייה. צביעת משטח המצבה הבליטה את שרידי
האותיות החרוטות באבן ועל המצבה השלישית מימין הופיע באופן
ברור שמו של הכומר רוברט פרקין.



לאחר ארבע שנות אלמנות, החליטה מרתה שהגיע הזמן למצוא בן זוג.
בדרכה המעשית, התייחסה לצורך כפרויקט לביצוע ופנתה ל"שדכן",
שהיה ידוע בחוג מכרותיה כאחד בעל סגולות ויכולות. שילמה כסף
רב, חתמה על חוזה, ציינה את המאפיינים המבוקשים: אלמן/ גרוש,
אקדמאי, מצב כלכלי סביר ומעלה ומאזור המרכז.
אחת מהנחותיה לפנות ל"שדכן" מודרני ולשלם הרבה כסף הייתה ההנחה
כי הסכום הגבוה לשירותי ה"שדכן" מבטיח, לפחות, סלקציה תרבותית
ורמה כלכלית גבוהה. ואכן, הגברים שצלצלו אליה נשמעו מבטיחים,
מסקרנים ובעלי פוטנציאל. מתוך ארבעה שצלצלו, מרתה נענתה
לשניים. עם הראשון, סטיב, ארכיטקט גרוש, שחזר לפני זמן קצר
משהות ארוכה באמריקה, היא נפגשה בבית קפה בדיזנגוף, ולאחר שיחה
ארוכה, לא בלתי מעניינת, כשהיא מספרת על עצמה והוא נותן את
חלקו, נפרדה ממנו עם הבטחה להיפגש פעם נוספת. בערב, כששחזרה את
השיחה בינהם, חשה אי-נוחות בהזכרה באופן בו דיבר על גרושתו, על
מערכת היחסים בינהם שתוארה בהרבה מאד כעס ועל קשריו עם ילדיו
הבוגרים. בטלפון הבא שהגיע ממנו, היא ציננה את התלהבותו וקטעה
את הקשר הצעיר בתירוצים שונים, אך כאלה שלא ניתן לטעות
בכוונתם.
הטלפון הבא היה מיואב.
יואב התאלמן לפני שנתיים, אישתו נהרגה בתאונת דרכים בטיול
שערכו בתאילנד. פנסיונר של התעשייה הצבאית, בן שישים ושש, נשאר
עם חיים מרוסקים לרסיסים, עם בדידות אין-קץ הנפרשת אל מעבר
לאופק; בן צעיר שעובד בחברת מחשבים בניו יורק, המתחיל לבנות את
חייו שלו ובת גדולה נשואה ולה שתי בנות - נכדותיו.
שיחתו של יואב הייתה מבחינתו, עוד שיחה, אחת מני ניסיונות
טלפוניים רבים, מפגשים מאכזבים ועקרים ותחושת קבס מכל החיפוש
אחר בת זוג, תחליף לאשתו. הגעגועים, העצב והתחושה שהיציבות של
חייו התערערה ולא תשוב הביאו לחוסר אמונה ביכולתו לבנות משהו
חדש שיהא בעל ערך ומשמעות.
יואב צלצל למרתה בשעות הצהריים, אולם לבקשתה, הוא חזר וצלצל
בשעות הערב, עם שובה לביתה לאחר סגירת החנות כשהיא יכולה
להתרווח על כורסא ולתת מרגוע לרגליה העיפות.
השיחה התנהלה באופן שיגרתי, אם כי לא בלתי נעים. כל אחד סיפר
על חייו בתמציתיות כשהם מנסים להמעיט בתיאור הכאב האישי. סיפרו
על הנכדים, הילדים, מעשיהם במשך היום, מרתה סיפרה סיפורים
קטנים על לקוחות בחנות הספרים שלה, ויואב הוסיף מעט משלו.
נושאי השיחה התמעטו ולרגע השתררה שתיקה.
אולם באופן מפתיע, קולה, תשובותיה לשאלותיו, כנותה וסירובה
להיכנס לנושאים אישיים בשיחה ראשונה סיקרנו ומשכו אותו להיאחז
בשיחה ולא להרפות.
השיחה התארכה והסתיימה בשעות הקטנות של הלילה בהבטחה לשיחה
נוספת בימים הקרובים.
יואב לא צלצל ומרתה נסעה לניו יורק.



הנסיעה לניו יורק ואנגליה ענתה על כל משאלותיה. מציאת המאמר של
דיקנס, טיולים ברחובות המושלגים של ניו יורק, מוזיאונים, הצגות
וסרטים מלאו את סאת אושרה והפיגו את חששותיה מפני אבדן יכולת
ההנאה גם בלי בעלה. החלק של אנגליה עלה על כל ציפיותיה.
ההתמודדות עם נהיגה בדרכי אנגליה, סיורים עצמיים, תיאומים
ויצירת קשר, מציאת קברו של פרקין וכל מה שמסביב חיזק את בטחונה
בכוחה ובעצמה.
מנסיעה לנסיעה, היא חשה את התפתחות עצמאותה ויכולותיה,
המאפשרות לה ליהנות עם עצמה ולשלוט על חייה גם ללא בן זוג; ועם
זאת, משהו היה חסר.
כשהגיעה לביתה, פרקה את המזוודות והתרווחה תוך כדי האזנה
להודעות הקוליות שהצטברו בהעדרה. בין ההודעות הייתה אחת של
יואב המבקש ממנה להתקשר אליו.
הפגישה עם יואב נקבעה בבית הקפה של "מקס ברנר" בנמל. בטלפון,
כל אחד מהם, תיאר את הסימנים הבולטים להקלה בזיהוי, לחסוך את
המבוכה של פנייה לאדם אחר.
יואב ישב בגבו לכניסה, אולם ניתן היה להכירו בנקל, הוא היה
הקרח היחידי בבית הקפה. מרתה ציינה את גובהה, את שערה האפור
וגם אותה ניתן היה להכיר בלי היסוס; גובהה שהקנה לגופה הרזה
חזות גבעולית, פניה המחודדות, עיניה האפורות ושערה הקצוץ האפור
משכו תשומת לב מיד עם הכנסה לבית הקפה.
יואב הסב ראשו וקפא על מקומו, נשימתה של מרתה נעתקה. זאת הייתה
פגישתם הרביעית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה-

עזרה נפשית
במסווה של יצירה
עברית.


-


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/07 15:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נחמה בר-ניסן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה