מרגע שהפכנו להורים, בין אם נרצה ובין אם לא, אנחנו הופכים
למודל ולמופת לעתודת זאטוטי המשפחה. ביני לבין עצמי אני מודה
(ומודעת) שהיכולות שלי לשמש סמל ודוגמא מפוקפקות ולא פרקטיות.
מיום היוולדם אני מעשנת בסתר, מקללת בהחבא, צועקת בחשאי, ועושה
עוד אי אילו דברים שהשתיקה ראוייה להם.

אני דוחסת לסדר היום העמוס שלי, שיעורים מנוסחים היטב ביחסי
אנוש וערכים, אותם אני יוצקת בראשי הזאטוטים בהתמדה עיקשת,
ומשתדלת לעבור על החוק בסתר. אני חוצה קו לבן, עוברת באדום,
מדביקה מסטיק מתחת לכסאות, מעלימה עין כשהכלב משאיר את צרכיו
בגינת השכנים, מנערת קלות את פירורי הביסלי והבמבה מכסאות
המכונית ברחוב צדדי, וזורקת בדל סיגריה מחלון המכונית, לא לפני
שאני מוודאת שאיש אינו מכיר אותי, ואינו מבחין במעשי.

במטרה להעניק לזאטוטים שיעור בהתנהגות טובה, אני משננת להם
ערכים בסבלנות וסובלנות, מלמדת אותם שלא להתפרץ לדברי אחרים,
להקשיב בנימוס ולהשיב באיפוק. מבטלת במבטים צולבים את
ניסיונותיהם להתגרות בחבריהם, מה שלא מפריע לי לייצר
פרובוקציות משל עצמי. אני מהנהנת בארשת חשיבות ואוסרת עליהם
לקלל ולשקר. 'סייג לחוכמה שתיקה' אני מלמדת אותם בשקדנות,
ובעצמי איני מוכנה לשתוק. אני איני מרשה להם להתפרץ לכביש,
לזרוק זבל ברחוב, ליידות אבנים, להפריע למנוחת השכנים. חסר לי
שמישהו ירשום לעצמו שזאטוטיי אינם מחונכים. ביני לבין עצמי אני
מודה שאני מונעת מהיראה, ממה יגידו השכנים אם ישמעו, ומה יגידו
אנשים זרים אם יראו.

אני חיה בפראנויה אובססיבית מוצדקת, כי ברור לי שזאטוטי הבית
אינם מודעים להשלכות המביכות של מעשיהם.