היא ישבה על הספסל שבגינה בשעות אחר הצהריים. ילדת פרחים קטנה
וחמודה עם חיוך קטן אך מרוח על הפנים בעונג. הרוח הייתה קרירה,
והיא אימצה אותה אליה. היא הייתה לבושה בפשטות ופרחים קלועים
בשיערה החום. אני לא יודע למי היא חיכתה או למה, אבל רציתי
ללכת אליה. רציתי להושיט לה את ידי ולהקים אותה, שנלך ביחד בין
הילדים הקטנים שצוחקים.
כל יום אני עובר, והיא ממשיכה לחייך. והיא כבר נערה, עלמה,
אישה, וממשיכה לשבת באותו מקום, עוד מחכה שמישהו ייקח לה את
היד, שילך איתה יד ביד בין הנדנדות הצבעוניות והקרוסלות.
והיא כבר זקנה, אבל הפרחים לא נבלו והבגדים לא דהו. ואני כבר
מרחם. ואולי כבר אוהב. |
