סופקיץ 07:

עכשיו כבר איש לא מחכה
בבית הישן
חוץ מג'וק מת
ורוח ששורק ונאנח
בין חרכי התריס
הפתוח למחצה
גנן משמים מפעיל
מפוח חשמלי
נדמה - הכול נסעו מכאן
בחוץ קיץ, קיט ושיט
ועזובה
כאילו כל מי שידע לאהוב
שכח
אצא לדרך
כאן ודאי כבר אין לי
לא מי ולא מה
הנה אברח...

ושוב הצועק שלי מבפנים
לא הולך לישון:

פתחתי חלון כשנקשת
חזק
דרכים נפרדות נפגשות רק
לדק
הרעפתי הכול בלי חשבון
ופתאום מנגדי רק
משחק
X XX


כל כך הרבה זמן היא אומרת
לעצמה
מה עכשיו
ואיך רק אעביר את זה
את הזמן הקשה
עד שייטב
ושוב יושבת ליד החלון
לבדה
תמיד נשאר עוד פתח
קטן לתקוה
מוותרת כל פעם
לאחרים, מתי תלמד לוותר גם
לעצמה
היא אומרת:
רק עוד מעט ו -

בקרוב תיגמר אבל היא
בשלה
עוד יש קצת סיכוי לשלוה
וגם אם
מדומה.
נצבת
מול המראה:
היא מרגישה
אבודה בין כל החפצים
מנסה לקחת  ת'זמן
בין ריצה לריצה
ורוצה
לעצור
לנשום, להתבונן
ונבלעת בקטנות
של הבהקת
אבן העגיל שכהתה
ושוב מרטיבה תלתל
תוהה
האם זאת אני שם
בכלל.

אבל פתאום
במרבץ של אושר
מהביל
ולא מוכר
טוב מפעפע
זמן זורם
ובולע.
לרגע
עוצמת עין
הנה עוד רגע
שהלך
ותפח
והתעצם ו...
ונבלע
והנה היה
לאין.