סערה קרבה, אפשר להרגיש באוויר.
מלאתי מים בבקבוקים שלא ייחסר, לשתייה, לרחצה, לנקיון.
בדקתי את הגג שלא נמצא רעף סורר שיגרום לנזק מיותר.
את החלונות סגרתי ואטמתי, ובהע"ח הכנסתי הביתה, שלא ימותו
חלילה מקור.

יומיים עוברים ומודיעים בחדשות כי סופה מתקרבת.
הכל מצטיידים במזון, לבוש, חומרי איטום, מרכזי הקניות מלאים עד
אפס מקום.
אני, אני יושבת בשלווה על הכסא מעור עם המשען לרגליים שנפתח
באיטיות, אני סורגת סוודר חדש ומחכה.
עוד יום חולף.
בחוץ קור כלבים, אין נפש חיה, אבל יודע צדיק נפש בהמתו ולכן
אני עדיין מחכה.
שעה חולפת, אני שומעת צעדים, נשמעות נקישות בדלת.
אני פותחת במהירות, מכניסה אותם, הילדים שלי.
אני שמה את הסירים על הכיריים, מדליקה את האש, מביאה להם בגדים
להחלפה.
את החדרים עוד סידרתי קודם, שיהיה להם...
אני אוהבת אותם, אלו אינם ילדי הביולוגים ולא ילדי המאומצים.
הילדים האלה, הרועדים מקור, אינם מגיעים אלא בשעת צרה ומחסור.
אני שמחה בבואם, הם ממלאים את ביתי אור.
יוממים עוברים.
הם נוטלים מטלטליהם ומסתלקים לאחר ששוככת הסערה.
לי יש זמן, לסדר, לאגור, להכין מחדש, לקראת המשבר הבא.
הם באים אליי, ואני אשה זונה.