הרדיו התחיל לצעוק.
יללות גלגל"צ דביקות מעירות אותי הבוקר.
אני חייבת להחליף תחנה.
מצידי שתהיה מצריים.
נמאס לי להתעורר כל בוקר עם אותו השיר.
שלחתי יד עייפה ולחצתי חזק.
שיכאב לו, לשעון המחורבן.
הראש כבד לי.
אני מרגישה את גופי הרעב מצטמק ומצטמק בעוד ראשי (הרעב תמידית
ד"א, רק סוג אחר) הולך ומתעצם.
עצמתי עיניים חזק וניערתי את עצמי.
אחרת זה לא יעבוד.
את זה למדתי עוד בתיכון.
אחרי לילות ארוכים כל כך בלי שינה וחובה טיפשית אחת שנקראת בית
ספר הייתי חייבת למצוא דרך להעיר את עצמי.
ככה למדתי את תורת הניעור העצמי. נורא פשוט,
אבל לפעם אחרת.
איפה הייתי?
אהה כן, אחרי שניערתי את עצמי, סוף סוף הרגשתי איך הראש חוזר
אט אט לממדיו הטבעיים ואיך הגוף חוזר אף הוא להתפרש במיטה
החמימה... פקחתי את עיניי בעדינות.
החדר נראה בדיוק כמו אתמול, שום רעידת אדמה, שום פצצה שנחתה
ושברה הכל, כלום.
חבל. חשבתי. ממש חבל.
קמתי והגפתי את כל התריסים. אור מתקתק וארור סינוור לי את
העיניים.
גם בחוץ כלום לא השתנה.
חבל, חשבתי. חבל נורא.
הידסתי לאיטי למקלחת בעודי נזהרת שלא להיתקל בכלום. העיניים
עדיין לא התרגלו לאור הדק והשורף.
הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר האמבטיה, היה לצרוח.
כן, כן, צעקה צווחנית שכזאת, סתם כי הייתה מראה מולי.
סתם כי הבוקר עושה לי נורא טוב.
אחר כך הייתי עסוקה בהתלבטות עמוקה, מה אני יותר, מסריחה או
מלוכלכת?
ואז הגעתי למסקנה שזה לא משנה, בלאו הכי יש רק פתרון אחד לשתי
הבעיות.
אז הכנסתי את הראש לאסלה והורדתי את המים.
השיער נשטף, הפנים צוחצחו.
אני יפה וטרייה .
סירקתי את תלתלי הדביקים ומרחתי קרם לחות על פניי הרעננות.
חיוך גדול נפרש. ככה אני אוהבת את עצמי.
אחרי שלא מצאתי גומיה מתאימה תקעתי בשיער את משחת השיניים? (גם
ככה אין לה שימוש רב)ויצאתי משם תוך ריקוד לטיני חושני.
זה בוקר!
המשימה הבאה שלי הייתה כמובן, לאכול.
אני אומרת משימה, אבל זה יותר ענף ספורט לחובבי אקסטרים. נורא
מסוכן.
סתם כי לא עשיתי כלים שבועיים, אריזות אריזות של מוצרי מזון
(ככה קראו להם פעם) פזורות, רצפת המטבח דביקה.
זבובים, המונים של זבובים, מליונים חיים איתי פה.
דווקא יש לנו אחלה מערכת יחסים, לי ולזבובים.
אחרי שקלטתי את הקורה, החלטתי שהיום אני אוכל בחוץ.
קיפצתי את כל מדרגות הבניין (שתיים, אני גרה קומה ראשונה)
עליתי על אופניי האדומות ודיוושתי לעבר בית הקפה הקרוב.
התיישבתי על שולחן בחוץ וביקשתי קנקן מים.
כשהגיע שטפתי את ידיי והמשכתי.
בבית הקפה הבא, הקוראסונים היו טריים מדיי לטעמי, אז החזרתי
אותם תוך צעקה שעל זבל כזה אני לא משלמת וברחתי על אופניי.
הגעתי למסקנה שאוכל טעים לא אמצא בסביבה אז זרקתי את האופניים
ולקחחתי מונית ליפו.
טרפתי שם חומוס עם פיתות עבשות וחזרתי הביתה.
האכלתי את מיצי החתול בכמה זבובים ואת השאר ריסקתי לתוך הקפה
השחור שהכנתי לעצמי.
ואז ניגשתי לעבודה.
מליונים מליונים של אימיילים חיכו לי במחשב.
אחד מפנינה, ארבע מאליזבת' (כזאת לחוצה), ושישה... שישה!!
מקלווין.
כולם קצת לחוצים כי נגמרו להם התמציות המיוחדות לקרמים שאני
מייצרת.
זה פשוט כי החתול היה רעב השבוע ואכל את רוב הזבובים.
ואני באמת צריכה להפסיק לשתות כלכך הרבה קפה.
אז הרגתי את החתול, כדי שתישאר לי עבודה.
התעייפתי.
אז כיוונתי את השעון על מצרים והלכתי לישון.
באמת שנמאס לי מגלגל"צ.