מוזיקה קלאסית מזכירה לי אותו כמו שהוא היה פעם. אני שומעת
מנגינה מסויימת ופתאום עולה לי לראש תמונה של דמות שכמעט
נשכחה.
אבא שלי החכם, המוערץ, הרגיש. לא השתיין המדוכא שהוא הפך
להיות. מקוללת המחלה הזאת שלקחה לי את אבא שלי. אני מתגעגעת,
אני רוצה לדבר איתו כמו פעם. לשמוע איתו מוזיקה, לספר לו על
החיים שלי ולדעת שהוא באמת מתעניין ושמח לשמוע שטוב לי. מנחם
ואומר את מה שאני צריכה לשמוע כשרע לי. אבא שלי שגאה בי תמיד,
לא משנה איפה אני נמצאת ומה אני מחליטה.
לא האיש הזה שמסתובב בבית שיכור, לא מצליח להשלים משפט כמו
שצריך, לאכול כמו בן אדם, להתלבש עד הסוף לבד.
אבא שלי מלא הרגש נותר ללא רגש, רק עם עיניים אפרוריות
ומדוכאות, מזוגגות. זה לא אבא שלי.

מרוב רחמים עצמיים לא נותרה בו חמלה לאחרים. הרצון לברוח
מהמועקה התמידית שלו גברה על  הכל. הסבל שלו גורם לחוסר
התחשבות בוטה מצידו בסובבים אותו, הוא פוגע באנשים הכי קרובים
אליו בלי סוף כי הוא רוצה, לרגע אחד, לסבול טיפה פחות עם בקבוק
בירה. ועוד בקבוק ועוד בקבוק.

הבן אדם שהכי הבין אותי בעולם הזה לא קיים יותר. לפחות נכון
לעכשיו, הוא לא קיים.
אני חושבת שכבר כמעט שכחתי איך הוא היה פעם.