היא הביטה במראה, בוחנת את פרצופה המייגע שביטא רק עצבות וכאב.
ידיה נגעו בעדינות בפניה המקומטות מעט, בכל יום שעבר היא גילתה
קמט חדש שנדבק אל מצחה ועשה אותה עייפה כאילו הייתה בת חמישים
שנה. היא חשבה על זה שנשאר לה עוד עשור להגיע לגיל הזה וליבה
ירא מהמחשבה שבאותו גיל תראה אף יותר. לרגע זה היה חשוב לה אך
אז היא שוב הביטה במראה, אל תוך עיניה החומות שהביעו רק את
העייפות והחולשה, והבינה שהיא כבר עשתה את  הוויתור הזה שבין
לחיות או לא. היא טעמה מרירות והבינה שזה הטעם של הוויתור
שמילא את לבבה.
לאחר מכן היא עזבה את המראה ופסעה לעבר ארון התרופות, הוציאה
משם כמה חפיסות והביטה עליהם במבט קר. היא שנאה לקחת תרופות,
שנאה להרגיש את הגלולה מגיעה אל גרונה ולפעמים נתקעת שם. אבל
הכי שנאה את הסיבה שהייתה צריכה לקחת את התרופות.
"זה יעשה לך טוב, יגרום לך להרגיש יותר טוב" עודד אותה
הפסיכיאטר. "אחרי שתתרגלי לרעיון שבלהיות מאושרת כבר תרצי
להיות ככה באופן טבעי"
היא לא רצתה גלולות שיגרמו לה להיות מאושרת, היא רצתה להרגיש
ככה לבד. אבל כל פעם שניסתה היה משהו חדש שהתקיל אותה. פעם זה
היה המראה, אחרי זה האי הצלחה, אך בעיקר זה היה הוא.
כמה הייתה רוצה לצרוח באוזניו שהוא יכול לגרום לה להיות
מאושרת, אך בפועל הוא גרם לה להרגיש דחויה מרגע אל רגע. הוא
קיבל את העובדה שאישתו משוגעת באופן חסר תקנה, מבלי לדעת שהוא
זה שיכול לגרום לה לאושר.
היא הרחיקה את הכדורים בבוז שחשבה על זה, רצתה לילה אוטנטי
ואמיתי בו תבטא את רגשותיה האמיתיים. היא הביטה על השעה
והבחינה שכבר אחרי חצות, ליבה קפץ כשהבינה שהוא עוד רגע קט
חוזר הביתה.
כבר שנים שהבינה שיש אחרות, אחרות שהוא גורם להן אושר, גורם
להן להרגיש חשובות. היא נשכבה במהירות על המיטה, לא נותנת לו
את התענוג לראות אותה מחכה לו. כבר שנים שהפסיקה לחכות לו,
מבטים מיואשים נתנה לו מדי פעם בבוקר אך כשחזר הביתה הוא חזר
לקור המציף את המיטה שלהם, ומצא אותה ישנה. או ככה לפחות הוא
חשב.
לפעמים חשבה על הימים שבהם יכלה לבכות, אך הם עברו עוד בשנה
הראשונה, כעט היא לא יכלה יותר לבכות. רק כשהוא התהפך במיטה
והבין שנרדמה התהפכה חזרה ונתנה לו מבט של ייאוש. כל פעם
מחדש.




השמים השחורים הכהו את הצל שלו מרגע לרגע. העיניים האפורות שלו
פיזזו לעבר המכונית האדומה שעמדה במרחק מה מימנו. הוא נהג
להחנות אותה בשעות שאחרי חצות כיוון שקרוב לבית שלו החנייה
הייתה כבר תפוסה.
הוא הסתכל שוב ושוב בשעונו, מהרהר על השעה המאוחרת בה היה צריך
לפסוע ברחוב שהיה ריק מאדם. לפתע ,הוא שמע לחשוש והסתובב במהרה
לראות מהיכן מגיע הקול, אבל עיניו תרו אחר חתול שקפץ על פח
הזבל הענק שעבר לפני רגע.
הוא נאנח כפי שכל פעם נאנח בשעה הזו, העייפות הגיעה אל כתפיו
וזרמה לאורך המותניים ומשם בחזרה. הוא כבר היה זקן לכל העניין
הזה. פעם זה נראה לו מלהיב ומרגש, והפחד להיתפס היה עושה אותו
לוהט יותר להגיע אליה.
אבל במהלך השנים זה כבר היה חסר טעם ומשעמם. חוסר הצבע בחיים
שלו בלט לו אפילו כשהלך אל ההיא. הוא כבר מזמן הרגיש שהוא סתם
עושה זאת מתוך הכרחיות ולא מתוך רצון.
עוד פסיעה אחת והוא כבר הבחין בביתו שמרחוק. לפתע הלב שלו
התעורר והוא הרגיש שכאב עז מפלח את ליבו ואת גופו, הוא חשב
עליה. בוודאי מחכה לו. הוא ידע שהיא יודעת על זה שהוא הולך אל
ההיא. ידעה ושתקה.
הוא כל כך לא רצה שהיא תשתוק, הוא רצה שהיא תריב איתו, תצעק
עליו, תרביץ לו, העיקר שלא תשתוק ותיתן לו את אותם מבטים
מיואשים בבוקר כל פעם מחדש שקרעו לו את הלב.
אבל הוא התייאש. וויתר. הוא כנראה לא חשוב לה כל כך כמו פעם,
כך חשב, מזמן הרופא אמר שהיא איבדה כל רצון לחיות. רצון להיות
מאושרת.
הוא פשפש בכיסו והוציא את מפתחות ביתו, כשהגיע לדלת פתח אותם
בשקט למרות שידע שהיא תהיה ישנה, או  לפחות היא תעמיד פנים.
הוא הדליק את האור שבכניסה, וטרק את הדלת בחולשה, אחרי זה נעל
אותה והחל לפשוט אט אט את בגדיו. את נעליו הוריד אחרונים והחל
לפסוע בשקט לעבר חדר השינה. הוא נשכב על המיטה, מביט עליה,
וליבו יצא מקרבו. כמה רצה שתגיד לו שהיא רוצה אותו, שתראה לו
קצת אהבה. הוא רצה לגרום לה אושר, אך איך יוכל כשהיא עצמה
מסתגרת ולא נותנת לו להביע זאת?! הוא התהפך חזרה ונרדם מבלי
להבחין שהיא מתהפכת חזרה, מביטה עליו בייאוש. כל פעם מחדש.