[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה מאותם הרגעים שהלב התבקע לאלפי רסיסים. פשוט שינה את
צורתו, והתפוצץ לו לאלפי חלקים קטנטנים שלא רצו להיפרד איש
מרעהו. החלקים הללו היו פזורים אנה ואנה, מנסים לחזור אל צורתם
המקורית.
זה היה מאותם הרגעים שהלב בכה. בכי דומיה קטנה, לא בכי של
תינוקות, משהו סולידי. קטנטן. משהו שאיש לא שמע ולא ישמע
לעולם.
זה היה מאותם הרגעים שמשקפי העולם הפכו להיות שחורים. אפילו
שחורים כהים למדי, ונתנו לה לראות את העולם בצורה שלילית.
זה היה הרגע הזה. הרגע שבו הוא שילח אותה לדרכה. לבדה בעולם.
רק הביט בה באותם עיניים שהביעו פעם אהבה,  והפעם רק שילחו מבט
שזעק לעברה "לכי" בקול סגנוני ואפלולי.
זאת לא הפעם הראשונה ששמעה את הקול הזה זועק לעברה את המילה
הזו. המילה שבו גרמה לה להרגיש נטושה.לבדה בעולם, מכל אהבה או
רגש אחר.
היא עלתה במעלה המדרגות, פונה לפתוח את דלת ביתה והרגישה איך
הקרירות ממלאה את גופה שהיה לפני רגע קט חמים ושקט. הוא רק ישב
שם, בכורסא הבלויה שלו שאותה כינה ככורסא האהובה שלו, ושילח בה
מבט שכזה שאמר "לכי" שוב ושוב. מבט שגרם לה להרגיש אשמה בהכל.

"היכן היית?" הוא שאל במבטא יבש.
"סידורים" היא שיקרה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששיקרה. השקר
הפך לחלק מחייה האפלוליים שגרם לה להיות מכוסה במסכה של
צביעות.
"סידורים..." הוא חזר אחריה, והפנה את מבטו מעברה. היא כעסה על
עצמה שהסבה לו צער, כמו שתמיד הייתה מסבה לו צער. בכל שקר שלה
הרגישה כיצד המבט שלו חודר ומכה בה מכות הגונות שגרמו לה
להרגיש מושפלת.
איך יכלה להגיד לו שהיא צריכה את השקט שלה?! שהאווירה בבית
עושה אותה לא מאושרת. שהיא לא מאושרת. היא הרגישה שהיא בוגדת
בו עם כל שקריה, אך בפועל כל מה שעשתה באותו הזמן זה לטייל
ברחבי הפארקים, טועמת מריח החופש שמילא את גופה.
איך יכלה להטיח בו את החוסר האהבה שנתן לה. כמה הייתה רוצה
שיחזיר לה אהבה, שימנע מימנה את כל הדיבורים האחרים ורק יגיד
לה בפשטות כמה הוא אוהב אותה, כמו פעם.
היא שילחה לעברו מבט ריקני, ולאחר מכן הניחה את תיקה ופתחה את
המקרר, לאחר מכן סגרה אותו והתחושה שלה הבהירה לה שהוא ממשיך
להביט בה במבטו הקריר. היא תהתה לעצמה מה הוא חושב. האם הוא
מבחין ומרגיש במה שהיא מרגישה? האם הוא חושב על החיים ללא אהבה
שנוצרה בינם?
הרי הנישואים שלהם היו שידוך אחד גדול שהם עצמם יצרו. ההורים
התלהבו, והם- אחרי שלוש שנים- כבר לא חשו כמו פעם. אך מילא,
האם נותר להם טעם להגיד דבר מה? האם יוכלו לחלוק את דעתם על
הסביבה הטוענת שהם מתאימים?. הם נשארו כך. שרועים באותו מצב,
במשך שנים על גבי שנים, חשו את אותם ההרגשות.
היא יכלה לראות על פרצופו כשהביט בה מידי ערב שכבר אין טעם
לאהוב. והרי, בשביל מה? במילא יישארו נשואים כפי שהסביבה רצתה.
הרצון שלהם אינו חשוב. במיוחד לא אחרי כל כך הרבה שנים.
"את יכולה ללכת" הוא זרק לעברה פתאום. היא הרימה את מבטה
בבהלה, המומה מדבריו.
"אני יודע שאת רוצה ללכת. אינני מאשים אותך" הוא השפיל את
מבטו. "כבר שנינו הפסקנו להרגיש."
היא שתקה. מה יכלה להגיד כעט, כשהכול פתוח לפניהם?. שאלות רבות
מילאו את מוחה שנהיה קודח, היא הרגישה מעט סחרחורת וליבה פעם.
בלבול. כן, זה הרגש המתאים שמילא את ליבה.
"לכי" הוא הוסיף וקם מהכיסא בבהלה. אחרי זה נכנס לחדרם וטרק את
הדלת במהירות.
זה היה מאותם הרגעים הללו, שבו הלב התפוצץ לאלפי רסיסים. וכל
רסיס רצה לחזור לרעהו. אך הלב לא נתן להם. הרי הוא מנסה
להתפוצץ כבר הרבה שנים, והכאב הזה שחודר אל מותניה משאיר אותה
לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שונא אנשים
שמתלוננים על
תופעות חברתיות
שהם שונאים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/07 9:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה