[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
על הספינה

אנחת ייאוש בקעה מפיה הקטנטן שהיה צבוע טבעית בגווני הפטל,
עיניה הירוקות נצצו בעקבות השמש שזרחה במרומי הרקיע,שערה
השחרחר שתמיד היה אסוף במין פקעת השתחרר והיה מפוזר על כתפיה
שחלקו עף מפאת הרוח הנעימה שהייתה, ידיה העדינות למראה לא נעו
ממקומן, מחזיקות את הברזל החם  של קצה הספינה.
היה חם בנמל, החום התיש רבים מהאנשים שעלו על ספינת נוסעים
"גרטה", המפורסמת בארץ  בתור המהירה ביותר לאירופה, דנה לא חשה
את החום למרות שמצחה הזיע, ליבה החסיר פעימה כשהביטה ביד
מנופפת לעברה ואת ראשו הבלונדיני מבצבץ מתוך קהל המונים שנפרדו
לשלום מיקריהם. זה לא היה נפנוף מלא בהתלהבות, אלא היבהוב של
היד כאילו אומרת לה "אני פה, סתכלי עליי". היא ידעה היטב שהוא
לא נפרד מימנה לשלום בלב מלא אלא היה זה קרירות לשמה כשהפסיק
לאוטט לה בידו, ורק הביט עליה, כשאדישות קלה מודבקת על פרצופו,
כאילו זה היה דבר שיגרתי בכך שהיא עוזבת.
נו ברור, חשבה לעצמה, למה שיפרד מימנה לשלום? הוא חושב בטח על
אשתו העתידית המחכה לו בבית, וכשיגיע אליה עיניו יזרחו כשיביט
עליה כפי שפעם הביט על דנה, או שמא היה זה פרי דמיונה בלבד?
הרי איך יכולה היא לדעת שמבטו היה כך, שהוא עצמו היה שלה פעם,
אפילו אם זה לחלקיק שניה?. מהר מאוד נפטר מימנה, ברגע ששמעה על
בגידתו, על המשחק ששיחק בה, על כך שחשב שהיא שוטה ושאיננה
יודעת דבר.
"אני צריכה להסתלק מפה" היא אמרה לו לפתע כשהתברר לה שהוא נישא
לאחרת. והוא ללא מבט של שיכנוע אחד, ללא מילה שתגרום לה
להישאר, הסכים לבקשתה האחרונה ללוות אותה אל  הנמל.
למה אני צריכה את זה, חשבה לפתע על מעשיה הטיפשי, הרי ליבי עוד
רגע עומד למות ממראהו, הירהרה שוב.
היא חשה בתנודה קלה לפתע. סימן זה הבהיר לה שהינה, הספינה
עומדת להפליג, וזהו בעצם הפרידה האחרונה לחלוטין. היא החליטה
לאזור אומץ, להסתובב ובכך להתנתק מימנו סוף סוף. אך כשעשתה זאת
נשמעה קול חבטה, היא התרוממה ומבטה נחת אל זרועות ענקיות של
גבר וחזהו, היא הרימה את מבטה ונתקלה בזוג עיניים ירוקות בוהות
בה.
"אני מצטער, לא התכוונתי." אמר אותו הגבר.
היא הרגישה מותשת יותר, מוכנה להתמוטט בכל רגע. רק הביטה בו
ושתקה, שתיקה מרה וקרירה. כאילו מאשימה אותו בדברים שקרו לה,
לא מוכנה לקבל את התנצלותו הכנה.
"את בסדר?" הוא שאל בנימוס, ושלח לעברה חיוך מאוזן אל אוזן.
היא שנאה את החיוך הזה, חיוך של נחמדות. אלה הגברים הכי
גרועים, חשבה בינה לבין עצמה.
"כן, כן אני בסדר" אמרה בקול יבש. נתלשת מזרועותיו בכוח, אך אז
רגליה לא יכלו להשיא את עצמה ומעט כשלה מללכת.
"אני יכול ללוות אותך לחדרך?" שאל הבחור ומצחו התקמטה לנוכח
התמוטטותה.
"לא!" אמרה בתוקף, בוהה בגבר שמולה במעט חוצפה.
"למה? אני רק רוצה לעזור!"
היא שתקה מעט. "לא..לא...זה לא הכרחי" הפעם אמרה זאת במין
נימוס ובצורה עדינה יותר, וכשהביטה בעיניו מביטות בה הרגישה
צמרור.
"זה המעט שאני יכול לעשות אחרי שנתקלתי בך ככה" מלמל לעברה.
לבסוף נכנעה, והוא פסע עימה לעבר התא שלה במעט שתיקה, היא לא
העיזה להביט בו, כעט נבוכה הייתה מנוכחותו של הגבר שלצידה
למרות שבדרך כלל לא הייתה ככה ליד גברים.
"אני שחר" הוא הושיט לה את ידו.
היא הביטה על היד, ולבסוף במין רתיעה פלטה " דנה" ונכנסה לחדר
ללא הוספת מילה אחת.

ביום למחרת פגשה בו שוב. היא ישבה על יד הסיפון, הרחק משאר
הנסעים, בשמלה פרחונית ועליזה אך בתוך תוכה הרגישה מרירות
וכאב. ככה זה, חשבה,  טעם הגעגוע למשהו שאולי אף פעם לא היה.
עיניה טיילו לעבר הים ובמבט פזיז הסתכלה אל מאחוריה וקלטה
אותו, עומד שם, הרחק מימנה אך גם לא עם שאר הנוסעים, ומביט אף
הוא על הים הכחול. היא בהתה בו, מסוקרנת  לדעת על מה הוא חושב,
וברגע אחד הזיז את עיניו ופלש אל תוך עיניה. היא נבהלה והזיזה
את עיניה מימנו, כשליבה פועם בחוזקה ולחייה סמוקות בגוון אדום
בהיר. לאחר מכן, שוב פזלה והבחינה בו בוהה בה  במבט מוקסם.
למה הוא מביט בה ככה, הירהרה במעט כעס, היא הרגישה איך עיניו
סוקרות אותה ואת גופה באופן חודרני והרגישה כמעט כמו עירומה.
בהמשך הזמן בו שהתה בספינה נתקלה בו והרגישה שוב את אותו המבט
שהפך למציק אך נעים בו זמנית. היא מצאה את עצמה לא חושבת כמעט
על אהובה לשעבר, אלא מחפשת בעיניה את שחר, וכשפגשה בו מבטה לא
יכל לעשות כפי שהוא עושה ולהביט בו בחודרניות. היא הרגישה
נבוכה לצידו, והתחמקה מימנו, פיללה שלא יגש אליה וידבר עימה.
לילה אחד, לא יכלה להירדם מפאת החלומות הרעים שפקדו אותה,
החליטה לעלות אל הסיפון ולהביט בים השחור והנוצץ, אך מהר מאוד
הבינה שמישהו  תפס את מקומה, שחר ישב באותו מקום שבו רצתה
לשבת. היא העדיפה להיות במרחק מה מימנו, ולנסות לא להעיר אותו
מהירהוריו בהם היה שקוע.
אך פתאום חשה כיצד המבטים חולפים אליה, וכיצד עיניו הרעבות
מביטות עליה שוב חודרות אל תוך עיניה, היא הרגישה שוב צמרור.
מחד פחדה, ומאידך הרגישה נעימות וחום ברגע שהביט בה.
כשהבחינה שאינו מזיז את מבטו מימנה, חשה עצבנות, היא התקדמה
לעברו, עומדת במרחק מה מימנו, מבטה הקודר הביט על שלו, מוכנה
לתקוף.
"למה אתה מביט בי ככה?" תקפה אותו, אך זה הביט עליה בחיוך
נחמד.
"מביט בך איך?" הוא תמה.
"אל תתימם! אתה שולח בי מבטים חודרים כל הזמן" מלמלה לעברו,
הכעס עליו גבר במיוחד כשהיה נינוח כל כך.
הוא שתק ופסע לעברה, ובלי ששמה לב הוא לפת אותה ונישק אותה
ברכות. תחילה נאבקה, אך לאחר מכן, כשחשה בנשיקותיו שהיו נעימות
לה, כרכה את ידיה סביב צווארו. פתאום החלה להרגיש כטיפשה,
והתנתקה מימנו בכוח.
"מה אתה עושה?!" היא צעקה.
"אני...אני מצטער.." הוא היה נבוך, לא מעז להביט בה.
"שלא תעז לעשות את זה שוב!" היא סטרה לו, חשה כנאנסת. איזה
חוצפה יש לבנאדם, חשבה לעצמה, מי הוא שמעז לנשק אותי ככה!. היא
פסעה חזרה לחדרה והוא נשאר שם לבדו, משפיל את ראשו וחש את
המבוכה משתלטת עליו.
יום למחרת היא התחמקה מימנו, לכל מקום שהלך הפנתה לו את עורפה,
וכשהגיעו ליבשה, גילתה לפתע שהוא איננו, היא נכנסה לחדרה
מעמיסה את תיקה הכבד, כשלפתע מצאה מכתב ליד דלתה.
"דנה, אני רק רציתי להגיד שאני מצטער. אני לא התכוונתי לנשק
אותך ככה. לפני שנה חברה שלי נסעה ועזבה אותי, מאז לא הצלחתי
לחייך או להביט על מישהי אחרת, כולן נראו בשבילי חסרות טעם.
ואז את הגעת.. וגרמת לי להחזיר את הרגש האבוד. מצטער על הצעד
הדרסטי הזה..."
ליבה של דנה פעם, היא זרקה את המכתב, העמיסה את תיקה  על גבה
ורצה אל היציאה מהספינה, היא הבחינה באנשים שיורדים מהספינה
ובכמות האנשים הנמצאים בנמל, לפתע הבחינה בו בקהל, היא קראה
בשמו כמה פעמים אך הוא לא שמע אותה, היא ירדה מהספינה, מנסה
להשיג אותו, אך אז ,איבדה אותו בתוך קהל האנשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה שנגמר הפחד
שלי
מתחילים החיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/07 9:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה