אהובתי נשברת אל
אופק עכור ממדים

הווריד עוד נקי וממתין
כי אולי עוד מעט תתעורר לקראתי
ואוכל -
לפשוט רבדים וחומות לפרוט רגשות לכדי רגע -
שצריכה היא לתפוס בכל החושים
ולדעת חיים ביני ובינה.

את יודעת -
לא היו באמת צללים מהתלים - שם,
במקום שדרכנו והיינו אנחנו עצמנו
לכאב מפלח גבישי אור שנשבענו לשמור
אך האור, אהובה, חמקמק ושוכח
דל אמונים ותמים רק בוטח
שיאיר לב אחד וישכון.

הנה, אגיש לך
רסיסים של בושה ושל דעת
שאימתם נחרטה על ראי
הילדות, הגן התכער זה מכבר
והחמה מאז רק נוסקת גבוה
לא לשקוע בפרחים נבולים.

את פירות השנים
שחלפו בהבזק לא יכולנו לפדות
לקשות שתגענה
ואת לא יכולת להביט בכל פרח
כאילו היה הראשון שקיבלת.

יש ניצולים -
אך האבק לא יירד
ופעימות הדומם התגלו לי כשקר

כותבי השירים שלחו לי
דמעות מוצקות להפשיר.

התריס המוגף רעוד זיכרונות
שחיבקתיך על אדנו
ומילים בתחינה לקום מהדף ולצעוק.

אהובתי כבר לא מוצאת
וריד ואינה רואה אופק
וגם המילים התוודעו:
כי שמע העולם על בדידות האדם
הלב נותר לעצמו.