מכירים את זה שיש לכם מנגינה בראש. היא לא יוצאת משם אבל אתם
גם לא יודעים מהי.
בדיוק על זה מסופר הסיפור, וקצת יותר.

בוקר סתווי וחמים. מהרדיו בקעו צלילים מוכרים אך לא ממש
בהירים.
כמו בכל ניסיון לפענח את השיר המוכר ועד שהמוח יתפכח מעייפות
הלילה שעבר עליו, הכנתי לעצמי
את הקפה האוהב עלי. נטול עם שליש חלב ללא סוכר או מזיק אחר.
המנגינה עדיין מתנגנת והמילים זורמות. חושבת לרגע. קול גברי,
פסנתר, מי זה יכול להיות?
עד שהספקתי להבין מה מתרחש בעולמי, הקריין הואיל ואמר, בקול
נאנח-מאוכזב, את מה שהוא חושב
עליו, על הזמר. על מי הוא סח? האם נפח נשמתו? שוב פעם אמן
ישראלי הלך? כסקרנית ועקשנית החלטתי שיהיה נכון הוא אם אמשיך
להאזין או לפחות לעשות מאמץ כביר שכזה כדי לדלות רמזים
נוספים.
כל פירורי המידע שהשגתי עד כה היו כלהלן: גבר בגיל העמידה או
הישיבה, אם הוא חרדי כמובן.
זמר, מנגן ככל הנראה על פסנתר והוא בכותרות.

אינטרנט. אני אראה להם מה זה. מדברים איתי בקודים. אה! גם כן
שדרני רדיו.
לא נפלתי ברשתם של המפרסמים, לא עוד לחיצות מיותרות והתבאסות
לגלות שאין מדובר בבחור תמיר תואר אלא בניצול אכזרי של חברת
מה-שמה.
הפעם נברתי בנבכי החדשות. מהסלבס ועד הפלילים, הכל כולל הכל.
או. והנה ידיעה חביבה על צמד-חמד הידוענים, אבל לא אני, באתי
במטרת שליחות וכך אעשה.
עוד לפני שהספקתי לטרוף את השורה הראשונה (והעסיסית), סגרתי את
העסק ועברתי מדיה.

טלווזיה. נו באמת. מה חשבתי לעצמי. עוד לא תשע בבוקר. תוכניות
של גהצניות ומניקות ואף לא מילה או הספד אודות הזמר. טוב,
כנראה מה שחושב לדעת בתשע בבוקר זה טיפ יומי לסידור גבות
שוות.
אין מנוס אלא להמתין למהדורת חמש בערב. או שש. תלוי באיזה גיל
אתה.

לקראת ערב. לא שכחתי והדלקתי טלוויזיה. היה הגיוני כי הצלילים
המוכרים יתנגנו שוב.
ואז זה בא, התחלתי לזמזם מנגינה.  אותה מנגינה נשכחת שהאזנתי
לה בחצי-ערות אפילו הגיתי חלק מהמילים. קריין הכותרות אמר משהו
על יום השנה לזכר יצחק רבין. חשבתי לעצמי איך פעם הייתי ילדת
נרות. עם חולצה של "צומת", מגיעה בלי חוצפה לכיכר ומדליקה נר.
רבין היה של כולם.
אחר כך אמרו משהו על אריאל זילבר ועל השתתפותו במסע פרסום
לשחרורו של יגאל עמיר.
חבל. דווקא יש לו כמה שירים טובים.