מנגן על הפסנתר איזה שיר דביק
שוודאי ניגן בעבר עשרות פעמים לריק.
מחייכים כשהם מלחינים דבר מה,
ומנג'סים לה בשכל עד שתשמע.

מזמין איתה מנה במסעדה ויושבים מחובקים
ואז אפילו לפעמים מתנשקים.
לפתע לוחשים: "עיזבי, אני מתוסבך.
כל הזמן רואה אותה בך".

"ואני לא יודע מה אני רוצה בחיי,
יום אחד אנחנו נקום ונאמר שלום וביי.
וחבל לנו שתיפגעי, את ודאי מבינה
כדי שלא תשמרי לנצח טינה".

והיא מחייכת וממשיכה בשלה,
מנשקת, מחבקת, נותנת את כולה.
זכרונות, פנטזיות ושאר שרידים
מחכים, מתצפתים, אורבים ולוכדים.

הם מדברים בהד, נוגעים במקביל,
והיא חושבת לעצמה שהוא כזה דביל.
והיא חושבת: "אלוהים, רק שלא
לפתע יבין שהוא התיקון שלה ולא היא שלו".