עיניך עצומות. הריסים הארוכים, השחורים, נופלים בשלווה על
עפעפיך התחתונות. ראשך מונח על כתפי והיד חובקת את מותניי - כך
נרדמת באמצע שיחה על דא ועל הא, תוך כדי ליטופים הדדיים. איזה
עונג רך ומתוק אתה מפיץ בתנוחה הזאת: לא עוברית, אבל בהחלט
ילדותית. ככל הנראה, צודקים אלה האומרים שלא משנה בן כמה האדם,
בשנתו הוא חוזר לילדות.
מקשיבה לנשימותיך. הן עמוקות ורגועות. כך נושם אדם אמיתי וכן,
כזה שמצפונו טהור, כמוך. לפעמים אתה נוחר, וזה מצחיק אותי. אני
כובשת את צחוקי בתוך הכר, פן לא יישמע קולי הצוהל, העשוי להעיר
אותך בטעות. דמעות הצחוק פורצות מתוך עיניי, וכל גופי רוטט.
תמיד אתה מעלי חיוך על פניי, לא משנה מה תעשה והיכן תהיה. כזה
אתה.
שפתיך נעות, אומרות משהו ללא קול. אולי אתה מגלה שם סודות
כמוסים שלאחרים אין כניסה אליהם? אינני מנסה להבין מה אתה
אומר. ממילא אי-אפשר לשמוע את המילים, אם הן בכלל היו. אני
מעבירה את קצה האצבע על כל שפה שלך. אינך מרגיש דבר. ואפילו אם
כן - אין זה מפריע לך. אתה מאלה שנרדמים מליטופים ונגיעות
קלות. וזה טוב: כשאתה ישן, באפשרותי לעשות בך כרצוני.
ידיי מטיילות על גופך העירום למחצה. מלטפות את העור החשוף,
הנעים כל-כך למגע. האצבעות נוברות בשיערך העבה. גם אפי שקוע לך
עמוק בתוך השיער, ואני נושמת את ריח השמפו המעורב בריח הטבעי
שלך.
אתה רדום, ממשיך לישון. מצמיד אותי אליך תוך כדי. והשלווה אשר
בך, זורמת גם אליי. היא מחלחלת אל גופי לאט ומחממת את איבריי.
עיניי נעצמות מאליהן, בלי שאבחין בכך. אני עוד מספיקה לתת לך
נשיקה אי-שם על המצח לפני שגם אני שוקעת בתוך השינה העמוקה
והבריאה.
תמיד אתה נרדם לפניי. ותמיד זה תענוג לצפות בך ישן. ויש ימים
(או לילות) בהם דווקא השינה היא זו שעושה לנו את העבודה
המועילה והמבריאה. לא מין פרוע, לא טיול רגלי ארוך, לא ישיבה
בבית קפה, לא צפייה בסרט. מספיק פשוט לישון. איתך.
                                                   
21.10.2007