העיניים נעצמות לאיטן.... הן כבדות כל כך, כמו משקולות של טון.
אבל כל פעם שהן מתחילות להיעצם משהו מתעורר עמוק בפנים, ואז הן
נפתחות שוב, כמעצמן, יודעות שזה אסור. היא מצליחה להירדם בלילה
כי העייפות מכריעה אותה, אבל הבקרים, הו הבקרים. הם הכי קשים.
כל עוד היא ערה יש לה שליטה על המחשבות הקשות, אבל בלילה
הסיוטים משתלטים עליה, והבקרים, הבקרים שהיא כל כך אהבה פעם,
קפצה לתוכם בסערה עם חיוך, הפכו להיות החושך. המאבקים
הפנימיים, המחשבות הקשות שמשתלטות ללא הכרה, חצי-ערה-חצי -שנה
היא מנסה להיאבק בהן, רוצה לקום אבל לא מסוגלת, רוצה לישון אבל
לא יכולה, ולפעמים היא ממש מרגישה את הרגע. הרגע הנקודתי הזה
שהיא לא חושבת שמישהו אי פעם חווה, שפתאום כמו שד החרדה
משתלטת. זה לוקח שבריר שנייה, אבל כשזה קורה היא יכולה להיזכר
איך שבריר שנייה קודם זה לא היה שם. ומרגע שזה קרה, הכל כבר
משתנה והיא לא יכולה להמשיך לישון. העייפות משתלטת והפחד גדול,
שוני מטורף מהשליטה של היום. או שזו הכחשה? אין לדעת, היא
משקרת לעצמה יותר מדי.
רק הוא יודע אבל הוא ישן טוב. היא מתעוררת המון בלילה, קמה
עצובה וחסרת חיים. היא לא רוצה שלא יישן אבל לפעמים ממש לא
רוצה להיות לבד בפחד. מתוך עשרות הפעמים בסתר ליבה מייחלת שפעם
אחת, ולו לכמה שניות, יתעורר בלילה ויחבק אותה חזק, יגיד מילה
מעודדת. היא כבר לא יודעת אם עדיף לישון לבד. הוא אומר שהיא לא
מפריעה לו לישון וזה מרגיע יחסית. לפעמים כשהיא מתעוררת היא
מביטה בו לרגע, ישן בשלווה, בלי שום דאגה. בסתר ליבה מייחלת
להיות כמוהו, שלם עם עצמו כל כך. אבל לא מקנאה. אוהבת אותו כל
כך.

הבוקר עולה והסיוט מתחיל. רק צריך להצליח להתעורר, לקום, לשטוף
פנים ולסדר את המחשבות ולחזור לשליטה. אבל אוי, כמה שזה מרגיש
תמיד בלתי אפשרי.

קולות הצרצרים בחוץ. הלילה כבר ירד מזמן, רוצה ללכת לישון אבל
פוחדת מהבוקר שיבוא.