באת קצת אחר באותו ערב.
מבט אחר בעיניים, ערפל שחור גרם להם לשקוע בתוך פניך. עיניים
שקועות. חסרות הבעה, חסרות רגש.
כאילו שמשהו הקפיא אותך והפך אותך לקר ומנוכר.
לא אמרתי לך כלום. ככה התרגלתי, לא להגיד כלום. לקבל אותך כמו
שאתה בלי לשאול שאלות.
ככה הרגלתי את עצמי למרות שרציתי לשאול, המילים כמעט פרצו מפי
מבלי שליטה, אבל ידעתי שתתרגז אם אשאל. ידעתי שתגיב בצורה
שתגרום לי להתכנס בתוך עצמי ולהתחרט על שהתחלתי בכלל.
אמרת לי תמיד שאני אשמה בהכל. וגם כשאני שותקת זה בגלל שאני לא
משתפת אותך. ואני פשוט פחדתי, פחדתי להידחף לתוך המילים
והמשפטים הארוכים שלך, שהטביעו את רצונותי ואת האני העצמי שלי
בתוך האימפולסיביות שלך.
וכשניסיתי לדבר, קטעת אותי בתאוריות החזקות שלך. אמנם בעיני הן
היו חלשות, אך אתה עם כל האמונה  העיוורת שלך בעצמך גרמת להן
להיות חזקות בעזרת דפיקות על השולחן ומניפולציות מילוליות של
ההיגיון.
הכל שחור או לבן ואין באמצע. ואני כל כך רוצה שתראה את האמצע
הזה, את החיים במגוון של צבעים.
ואומרים ששחור זה טוב, כי הצבעים יותר בולטים עליו והלבן משקף
הכל ממנו. אבל בחרת צבעים מנוגדים ואתה לא רואה את הגיוון
שבהם.

באת קצת שונה באותו ערב
ואחרי ששכבנו והיה לנו כל כך חם וטוב, היית חייב לשתף אותי
במחשבות האפרוריות שלך, בעולם הצר שאתה רואה מולך - כנגדך.
לפעמים אני חושבת שיש לך איזו בעיה נפשית, אתה אומר דברים
והיפוכם, אתה טוב ורך ולמחרת אתה מר ומנוכר.
לפעמים במערבולת המילים אני שותקת ורק אחרי שאתה הולך, החופש
שלי ואני העצמי חוזרים לשלוט ואז אני מעכלת. מילים קשות
ומשפטים מקובעים. דפוסים של חיים לבד עם עצמך ובלי חברים.
אתה מלא טינה ומלא כל כך בעצמך, בדעות שמרניות, בקנאות.
אתה רוצה לדעת כל דבר, אבל אתה לא שומע עד הסוף, אתה לא מקשיב
באמת, המילים עוברות דרכך ומתמוססות להן באוויר.
אנטי. לעולם, לחברה, לעצמך.
אתה מרעיל אותי לאט, במילים, בתסכולים ופחדים. אתה זורע רעל
משקה אותי בטפטופים איטיים, שלא ארגיש, שלא אשים לב לחוסר
החיות שלך.

אני נותנת לך להרעיל אותי לאט.
לכסות אותי בלילות באהבה חונקת. למלא את גרוני בדמעות אילמות.
אתה שואב ממני את החיים, מתיש אותי במילים ומשפטים שאתה מצטט
ולא מפסיק לחזור עליהם, מהסוף להתחלה ומההתלחה לסוף.
וזה הסוף שלי. אם לא אמצא את הסוף שלנו.
אני איעלם ואהיה מישהי אחרת, מורעלת, אילמת.
אתה יודע לעשות הכל כל כך טוב ואתה יודע לתת כל כך הרבה ואז
אתה לוקח הכל בחזרה, אוסף חלק-חלק בפאזל הקשר בינינו, מפרק
פיסה פיסה.

באתי שונה באותו ערב, לבשתי שחור כמו שאתה אוהב, מסכה ערפילית
ותחפושת של עצב.
ואמרתי לך הכל ולא כלום,
הכל ולא כלום
מבלי למצמץ,
מבלי לפחד,
מבלי לאבד
את
עצמי,
לקחתי אותי בחזרה ממך.
עכשיו אני של עצמי ולא שבויה בעולמך,
הגוף שלי דוחה את הרעל שלך.

הרחוב נראה שונה עכשיו פתאום. יש אנשים חייים ומחייכים שמחפשים
מושא משותף לשיחה. ואני לובשת לבן. לבן חדש של ניקיון. לבן של
חופש, של חיבור מחדש לעצמי. לפרטיות שלי.
אני הולכת מהר ולא יכולה להתעלם מהסביבה שעוטפת אותי. לא יכולה
להיות לבד בעולם. בכל צעד יש דמות שצריך לעקוף מימין או משמאל
להשתחל בזהירות בין כמויות של אנשים וכולם מביטים בי. ורואים
את האפרוריות עוזבת אותי ואיך שאני מתמלאת בצבעים. רואים עננים
של עצב שחורים שחגים מעלי ומתייאשים וזוויות פי מתחילות לנוע
מעלה לכיוון החיוך והפנים נרגעות ומקבלות מבט שליו.
אוספת את הצבע בחזרה לחיי. לוקחת את מה שפיזרתי כשהייתי איתך,
את מה שנטשתי והשארתי ליקום. מחזירה אלי את אור השמש שמחזיר
מגוון צבעים כשיורד גשם ויוצר קשת של צבעים.
חיים.
ככה עזבתי אותך. בלי מילת פרידה בלי שלום בלי להתראות. אספתי
את מעט הבגדים שלי ואת החפצים שלי בשקיות זבל כתומות של התחלה
חדשה. עזבתי את השחור שהאפיל על השמחה שבי. לקחתי את עצמי משם
מהר ויצאתי לחיים חדשים. בלעדיך. בלי חרטות ובלי התלבטויות.
מהן כבר שבעתי. את המשא הכבד על גבי אני לוקחת לכל מקום גם
כשאני לא איתך. והמשא הזה שאני מסתובבת איתו הולך ונעשה קל
יותר עם כל צעד שלי בעולם האמיתי. בחיים, בחרתי בחיים.
גם פתק לא השארתי. אין לי צורך לומר לך מילה. את הכל אתה יודע.
תתאמץ לשאוב מהתאים המיוזעים שלך בחום את הסיבות בשלן נותרת
לבד. הבית שלך מלא ערפל עם כתם אור אחד. כתם אור שהשארתי במקום
הישות שלי. כתם אור שנע בין הספה למיטה למקרר ולמקלחת. ואתה
תחיה עם כתם האור הזה שנחנק בתוך כל הערפל שלך ותיזכר בי.