שעת צהריים בתור לבית קפה
דיזנגוף ירמיהו 34
מתנגן לו השיר שכל-כך אהבת
רגעים כאלה מזכירים לי תמיד
מה לקחת איתך כשעזבת,
לא חשבתי שמגיע לי
אמרת שאתה לא יכול לראות אותי
כואבת, בוכייה אבודה בעולם שלך.
וכל פעם זמזמת
"תגידי כי כמעט שכחתי,
מה זה רגש כמו שלימדת אותי"
שוב השארת
עוד צלקת ללב מדמם
'את יודעת' אמרת, ועודך מתעלם
מחפש מילים נכונות בלקסיקון של שקרים
מחפש שלמות בעולם של שברים

'את מבינה, את לא אוהבת מספיק'
'זה לא אני, זאת את'
וזה כל-כך מעיק
כי כל-כך אהבתי,
כמו שאתה לא אהבת
וכל-כך ניסיתי
כמו שאתה לא תארת,

השארת רק זיכרון כשעזבת
שתמיד ילחש לי
מה בכל זאת
לקחת איתך כשהלכת.