כשאני צועד בהמונה של העיר
ששיזפה את אחורינו בחטאים
שברחובותיה גבר לגבר שולף חרבו
ואשה משחיתה מילים ברעותה,
רעיי מתכווצים ואינם מצליבים חיוך עם מבטיי.

ואז אני נמלט למסתור-חלוד בין סמטאות-טומאה.

לפעמים, מן העליונים יורד מלאכי הזך
זה שנשק לשפתיי לפני שאבי הולידני,
בינות לחלודות הוא פורט בנבל לעודד את רוחי
מטיח דברים של מתק להזחיח את דעתי
מחייך, ומחזיקני צבות בין כנפיו להרטיט את לבי.

אבל רק לפעמים הוא מגיע.

"צבות" בשורה לפני אחרונה - אחוז כמו בצבת