הוא תמיד היה זה שיושב בפינה.
אפילו בשיעורי ספורט, כשכולם התחלקו לקבוצות ושיחקו כדורגל,
הוא היה זה שנבחר אחרון.
הוא תמיד נתן להעתיק במבחנים, להעתיק שיעורי בית, הוא היה זה
שמתנדב לנקות את הכיתה אחרי הלימודים. כזה הוא היה.
ועדיין, צוחקים עליו.
ומקללים.
ודוחפים בכניסה לכיתה.
ושמים רגליים.
וכל זה - כל זה! רק בגלל שהוא נראה שונה.
לא משהו מיוחד, אבל אם תסתכלו טוב-טוב - תראו שיש לו מין מבט
מוזר בעיניים. מין... ניצוץ מתחבא, מתחת לשכבות של לכלוך.
ומעין מבט מזוגג, מוזר, לא שייך.
יום אחד, בכיתה יא', הוא הגיע לבית הספר מוקדם מהרגיל, מוקדם
בהרבה. שם, בכיתה, הוא נעמד על כיסא לאחר ששם אותו על שולחן.
ככה הוא הגיע לתקרה. שם, הוא חיבר את החבל שהביא למעין וו שבלט
מהתקרה. הוא כרך את החבל, שתאם כה בשלמות לצווארו, לאט-לאט,
לקח את הזמן.
הם מצאו אותו מתנדנד, עם אותו מבט מזוגג בעיניים ועם אותו
ניצוץ, רק שעכשיו כבר לא יכל להחביא אותו, במותו.
עכשיו, כולם ראו את השנאה הנוצצת. |