משכימה לאיטי
בזמני
החפשי
במנוחה. אין לאן
למהר. כבר יודעת
לקחת ת'זמן,
מקשיבה
בזהירות
לעצמי.
ויש לי אותו
ובייחוד גם
יש לי אותי. שלמה.
ישנה-חדשה.
עגולה. מאוחה, בלי קצוות
רפויים
מכירה. מקוה. עוד
יבואו ימים...
-
כמו פתיתי שוקולד
בקצה העוגה
מצפות לנו עוד
פגישותינו.
וריח של שמש
ממיטתי
וריחו של הקפה
הטרי
מזכירים: טוב
לחיות.
xxx

פתאום יש לי כוח
לשמוע
את המוסיקה
"שלנו"
בלי להשתנק
ולדעת:
זה היה מקסם שוא
ובעקבותיו
תרעופות תועפות
של כאב
שעכשיו לא צורב
ולא חד
אך דואבת
תחושת העלבון. התעוב
העצמי החונק
של למה הרשיתי
התמיהה - מה היה בי
שאפשר לך כך להכאיב
להעיב
על כל מה שהייתי
ובלבד שאכיל
אותך.
עד שמשהו נעור
וצמח ונוצרו בי חיים
רק שלי
נפתחו כמו ניצן
ושבתי
הצפתי כיסיתי
בקעים, צלקות ומכות
כי גם כשתולשים המסמר
עוד נותר בו החור
כאות קין בוהקת
ועם שהכאב שוכח
וכמעט נשכח
הוא צץ מבצבץ פה ושם
והריני כאן
מחפשת פינה
לשבת לשפוך את המילים
המבקשות פרצה
ומנוח
ויודעת.
משהו יושב עכשיו
ועמוק בתוכו
האור של בטרם
חשיכה
ואולי אולי הוא זוכר
רק את הטוב.