|
משכימה לאיטי
בזמני
החפשי
במנוחה. אין לאן
למהר. כבר יודעת
לקחת ת'זמן,
מקשיבה
בזהירות
לעצמי.
ויש לי אותו
ובייחוד גם
יש לי אותי. שלמה.
ישנה-חדשה.
עגולה. מאוחה, בלי קצוות
רפויים
מכירה. מקוה. עוד
יבואו ימים...
-
כמו פתיתי שוקולד
בקצה העוגה
מצפות לנו עוד
פגישותינו.
וריח של שמש
ממיטתי
וריחו של הקפה
הטרי
מזכירים: טוב
לחיות.
xxx
פתאום יש לי כוח
לשמוע
את המוסיקה
"שלנו"
בלי להשתנק
ולדעת:
זה היה מקסם שוא
ובעקבותיו
תרעופות תועפות
של כאב
שעכשיו לא צורב
ולא חד
אך דואבת
תחושת העלבון. התעוב
העצמי החונק
של למה הרשיתי
התמיהה - מה היה בי
שאפשר לך כך להכאיב
להעיב
על כל מה שהייתי
ובלבד שאכיל
אותך.
עד שמשהו נעור
וצמח ונוצרו בי חיים
רק שלי
נפתחו כמו ניצן
ושבתי
הצפתי כיסיתי
בקעים, צלקות ומכות
כי גם כשתולשים המסמר
עוד נותר בו החור
כאות קין בוהקת
ועם שהכאב שוכח
וכמעט נשכח
הוא צץ מבצבץ פה ושם
והריני כאן
מחפשת פינה
לשבת לשפוך את המילים
המבקשות פרצה
ומנוח
ויודעת.
משהו יושב עכשיו
ועמוק בתוכו
האור של בטרם
חשיכה
ואולי אולי הוא זוכר
רק את הטוב. |
|
|
ילדים חביבים,
חפצים אתם להביא
מתנת יום הולדת
לחבר טוב, ואין
גרוש על ישבנכם?
הסירו דאגה
מלבכם:
הכנסו לאתר של
במה חדשה, חפשו
סלוגנים מפרי
עטו של החבר,
קבצו אותם יחד,
כרכו בכריכת עור
מהודרת, והרי
לכם מתנה שלעולם
לא נס ליחה.
(לנוי-נוי בכלל
לא אכפת מההצעה
הדבילית הזאת-
היא סתם רצתה
לכתוב "ליחה"
בלי שזה יישמע
כמו פרובוקציה
זולה). |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.