אל הבמה נכנסות שלוש דמויות - המספר, המוות והחיים. הם נעמדים
אל מול הקהל, זה לצד זה. הוילון עדיין סגור, הם עומדים מצידו
החיצוני.
מספר: ובכן, ידידיי, זהו הסיפור.
אשתדל שיהיה קצר. וממצה.
למעשה, הוא אינו יכול להיות יותר מזה.
עוד סיפור על חיים (החיים "מקבל חיים" ועושה תנועת 'הינני')
ועל מוות (כנ"ל).
(בהמשך המונולוג 'חיים' ו'מוות' מנהלים דיאלוג תנועתי גרוטסקי
בהתאם לנאמר, כשעל הדיאלוג מנצח המספר)
זה אל מול זה,
ניצבים ללא פחדים,
מסיכות מורידים,
ומשחקים.
המנצח ידוע מראש, הלא הסטטיסטיקה לעולם תקבע.
יכולים אתם, בתמימותכם, לטעות במחשבה
ש"המאבק הוא החשוב, התהליך, ההקרבה",
אך אני הפסקתי להאמין באמרות השפר הללו,  
הינני טוען - שאין חשוב.
ישנו עלוב, כאוב, רקוב, נבוב
אך דבר אינו - חשוב.
אך אספר את הסיפור,
למען ילמדו, למען ארווה את צמאוני.
וצמאונם (מצביע על החיים והמוות).
(הוילון נפתח, המוות והמספר נעלמים מאחורי הקלעים)
חיים: (מתיישב על שרפרף ומפזם במנגינה מונוטונית) הו,
עולם, עולם
כה אכזר, כה מושלם
רק הגעתי, לא הספקתי
היא מתה, אני כאן לבד
אין אף אחד
לבד, לבד לבד...
רק עולם מיוחד,
מכאיב, מענג, מלמד, מטשטש, מרשרש
כה כובש
פי... יבש (ראשו נשמט אחורה ועיניו נעצמות, נכנסת דמות לובשת
שחורים)
דמות לובשת שחורים: (שופכת מים על פניו של החיים)
חיים: מה את עושה?!
דמות לובשת שחורים: מרטיבה את פיך.
חיים: למה?!
דל"ש: כי אמרת שהוא יבש.
חיים: ובכן, תמלאי את כל משאלותיי?
דל"ש: אנסה.
חיים: תתפשטי.
דל"ש: אדוני, זו שבעה, זה אינו מכובד, זה תוע...
חיים: בסדר, בסדר. תרגעי. את לא מושכת אותי.
אל תקחי את זה אישית.
זה השחור הזה, לא עושה לי טוב,
לקום כל בוקר ולראות שחור,
ללכת לישון - לראות שחור,
לחזור מהעבודה בערב - שחור שחור שחור
וזה בכלל לא החור.
דל"ש: אדוני, אני יודעת שאתה עובר משבר לא קל, אבל אני
מרגישה שאני הקורבן כאן, וזה לא פייר.
חיים: בסדר, בסדר. אז משאלה.
דל"ש: כל שתבקש.
חיים: חוץ מלפשוט את השחורים. (דל"ש מתחילה לומר משהו)
בסדר, בסדר. התבדחתי. צחוק. צוחקים קצת. אז שבעה, לא נצחק? הרי
צחוק זה הצד השני של הבכי. תתנגדי לו? תתכחשי לו?
דל"ש: אדוני, אתה צודק, פשוט קל יותר לבחור בצד הראשון.
חיים: קל,. תמיד ללכת בדרך הקלה והפשוטה. כי החיים כל כך
קלים, מה?! כי כל כך קל לבחור בדרך הקלה! בצד הראשון!
דל"ש: אדוני, לא תמיד. אבל לפעמים, אין ברירה. קשה מידי בצד
השני.
חיים: אמור להיות קל יותר לצחוק.
דל"ש: הו, אדוני, תלוי את מי שואלים. תלוי בעתות, בסיטואציה.

חיים: בסדר, בסדר. אז משאלה.
דל"ש: משאלה, אדוני.
חיים: תחזירי לי את אמא שלי.
דל"ש: אדוני...
חיים: שוב תירוצים. הייתי צריך לצפות לזה. לכי מכאן.
דל"ש: אבל, אדוני...
חיים: לכי כבר. קישטה. זקנה שחורה ומתקלפת. מלאת שקרים
ונקייה מאמיתות. הבטחת לי שתמלאי אחר משאלותיי! אני מבין,
בהתחלה התבזית, ובכלל לא רציתי שתתערטלי אל מול עיניי, אבל
עכשיו אין לך תירוצים! זה לא מעליב ולא פוגע בשום כבוד. לא
מעליב את המעמד, אף מכבד אותו יתר על המידה. מה כבר רציתי, את
אמא חזרה?! לכולם יש אמא, למה לי לא מגיע?! מה עשיתי רע?! תלכי
מכאן! לכי כבר! הסתלקי!
דל"ש: אדוני.
חיים: גברתי.
דל"ש: דברייך אינם נכונים כולם.
חיים: החלק על הזקנה? אני יודע, יצא לי, מעצבים. לא אישי.
כמדומני, עוד יש לך כמה שנים לחיות לפני שתעזבי גם את את בנך
ותשאירי אותו יתום, חסר כל.
דל"ש: לא זה, אדוני.
חיים: המתקלפת?
דל"ש: לא, אדוני.
חיים: אז מה? מה?! תפסיקי עם כל הנימוסין האלו ותאמרי כבר את
שיש לך לומר. התואילי?
דל"ש: אמרת, אדוני, שפעולה זו, משאלה מגון זאת, לא פוגעת
בשום כבוד.
חיים: ואת נרתעת מפסיקתי?
דל"ש: כן, אדוני, במחילה מכבודך.
חיים: איזה כבוד? מה כבוד? אין לי אמא, איזה כבוד כבר נשאר
לי?
דל"ש: אתה אדם מאוד מכובד, אדוני.
חיים: בסדר, בסדר. באיזה כבוד הפעולה הזאת פוגעת? בכבוד המת?
אני מבין, לטרטר אותו ככה בין חיים ומוות, בין גן עדן לגיהנום,
בין השאול לבין הבית החשוך הזה בו בעלה בוגד בה ובנה שונא
אותה.
דל"ש: לא, אדוני.
חיים: אז במי??? במי? תאמרי לי כבר במי. אני לא יכול יותר.
(מתחיל להתייפח)
דל"ש: (מוציאה נייר טואלט מכיסה ומגישה לחיים. חיים מקנח את
האף בהפגנתיות ומושיט את ידו לעוד נייר טואלט. דל"ש מושיטה לו.
הרצף נמשך עד לסיום הגליל)
דל"ש: אדוני, נגמר הנייר.
חיים: נגמר הנייר, נגמרו החיים. בסדר, בסדר.
דל"ש: אדוני, שאומר לך של מי הכבוד הפגוע?
חיים: תאמרי, תשתקי, מה זה בעצם משנה?
דל"ש: זה לא, אדוני, ובכל זאת אומר.
בכבודו של המוות.
חיים: כבר אמרתי את זה וטענת שאני טועה.
דל"ש: אמרת מת, אדוני, אני טוענת שזהו המוות שכבודו נפגע.
חיים: המוות?
דל"ש: כן, אדוני.
חיים: הישות, המוות.
דל"ש: כן, אדוני.
חיים: ובכן, גברת שחור, אינך מועילה לי, ויתרה מזאת - את
משקרת במצח נחושה וממשיכה את מסורתי של אמי בהבטחות שווא.
"לעולם לא אעזוב אותך, לעולם לא נפרד", "כל משאלה אגשים, כל
שתבקש".
שתי נשים, זונות מטונפות. כלבות כזבניות. טיפשות נרגנות
מתיימרות.
רק כשנוח לכן תשארו, רק כשנוח תקיימו. ואם לפגוע באחר - חלילה.
אני רק במקום השני. אחרי המוות. אחרי נייר הטואלט. אחרי
הבגדים.
לכי לך.
דל"ש: אלך, אדוני. אך אחזור למלא כל שתבקש.
חיים: (חונק את דל"ש למוות) הלוא זוהי אמיתות החיים הגדולה
ביותר.
(מוות נכנס)
מוות: אמיתות החיים, אתה אומר?
חיים: אומר.
מוות: מה לגבי המוות?
חיים: זוהי אמיתות החיים.
מוות: לא, זוהי אמיתות המוות.
חיים: המוות זוהי אמיתות החיים, אכן.
מוות: לא, המוות זו אמיתותי!
חיים: כבודו הוא מר מוות?
מוות: בכבודו ובעצמו.
חיים: ובכן, מוות. קחני.
מוות: לא.
חיים: למה?
מוות: כי לא רע לך מספיק.
חיים: רע לי.
מוות: עדיין לא.
חיים: תהרוג את כל שסביבי?
מוות: להפך. אשאירו חי וכואב. שיישארו חיים להמחיש את מותה
של אמך, להמחיש את סופך הרחוק, להקצין את אכזריות האנוש.
חיים: נחמד.
מוות: עד שתבין.
חיים: אני מבין.
מוות: זה לא עובד עליי.
חיים: בסדר, בסדר. אז תלך ותן לי להתפלש בכאבי ודם נשותיי.
מוות: עוד מעט.
חיים: בסדר.
(שתיקה ארוכה. מוות וחיים מנהלים לסירוגין מלחמת מבטים ומלחמת
א-מבטים)
חיים: אפשר?
מוות: לדבר?
חיים: למות?
מוות: אבל אתה חיים.
חיים: ואהיה מוות.
מוות: מתישהוא תהיה. כרגע חיים אתה.
חיים: לזמן רב? סתם, להכין עצמי נפשית.
מוות: עד שתתעשת.
חיים: עד שאמות ללא עזרתך?
מוות: אני אוהב את קו המחשבה, אבל זה בלתי אפשרי, למות
בלעדיי. עוד נתראה, מחמדי. עתה אלך.
(מוות יוצא. המספר נכנס)
מספר: ובכן, בזאת תמה המערכה הראשונה.
כפי שאתם רואים, ארוכה ומתונה,
צעקות מרובות, כעסים, כאבים
אך מסקנות יתומות אף אינן מרחפות עדיין
עוד יבואו, אך בינתיים,
משתומם, מתקדם, עומד במקום.

סוף המערכה הראשונה.