[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בלה בולינה
/
שתיים שהן אחת

"רוקדים נחשבים לטיפשים בעיני אלה שאינם שומעים את המוזיקה"
היא תמיד חשבה שזהו משפט חכם, אך מעולם לא הרגישה שהמשפט נכתב
עליה לפני כן.
היום זה כבר שונה. היום היא בטוחה שהוא נכתב עליה, אבל לא רק,
גם על שירן.
היא ושירן כבר שנה ביחד. מערכת היחסים הראשונה הבוגרת שלה. היא
הייתה גאה בהישגים שהשיגה עד כה ב-21 שנות חייה. אי אפשר לומר
שהיה לה הרבה, בטח שלא יותר מדי, אבל זה הספיק לה.

"איפה את?" היא פלטה אל חלל האוויר
"נו, אני לבד, בואי כבר..." המשיכה לצעוק כשלא קבלה תשובה
ואז זה קרה, נערה בדמות שירן שלה, הופיעה בחדר.
לא, שירן לא מתה. היא פשוט החליטה שבלה מתה מבחינתה. לקחה את
הרגליים הדקיקות שלה וטסה הרחק הרחק מכאן. למקום בו בלה לא
תוכל להכאיב לה בו יותר, לא תוכל לפגוע בה. זה כל מה ששירן אי
פעם רצתה. להיות מוגנת. בהתחלה דווקא הייתה זאת בלה שסיפקה לה
את צרכיה אלו. היא עטפה אותה בחום, הרעיפה עליה אהבה, גוננה
עליה. יום אחד זה השתנה. זה לא שהן נכנסו פתאום לאותה השגרה
המדוברת שמלחיצה את כולם, זאת הייתה בלה שהשתנתה. כל תפיסת
עולמה הפכה אחרת, ובתוכה, גם הדרך בה "תפסה" את דרך החיים שלה
ושל שירן.
היא החליטה שזה לא מתאים לה יותר. רצתה שינוי. רצתה להיות כמו
כולם. לאהוב כמו כולם. להיות מסוגלת לדבר על החבר(ה) שלה כמו
שכולם יכולים. לשירן זה לא התאים. היא כבר הקריבה הרבה. הרבה
יותר ממה שבלה הייתה מוכנה להקריב. ואחרי שכבר נאמרו כל
הדברים, היא החליטה שכל עוד הן חולקות את אותה הקידומת, אף אחת
מהן לא תוכל באמת להמשיך הלאה. אז היא הלכה.
זאת הייתה ההחלטה הקשה ביותר שאי פעם נאלצה להחליט. היא קיוותה
שבלה תנסה לעצור בעדה, תנסה למנוע ממנה את הצעד הזה שממנו אין
אפשרות חזרה, אך לאחר שזאת לא עשתה דבר בנידון, הרגישה שכל
האויר שאי פעם נשמה ואזרה לשעות מצוקה נשאב החוצה מבין
ריאותיה. ואז, קמה והלכה. משאירה אחריה כל זכר לבלה. לבלה
שלה.

בהתחלה זה היה בסדר. לוקח זמן לעכל שמישהו שאת רגילה כל כך
שהוא חלק מחייך קם והולך. את עוברת כל מיני שלבים בדרך, משנה
את דעותיך ותפיסותיך במהירות שלא תבייש אף מטוס סילון.
קודם כל באה ההכחשה. "היא לא באמת נסעה. סביר להניח שמחר אראה
אותה שוב" נהגה לחשוב. כשהבינה שזה לא חלק מהתוכנית הזדונית
שרוקם לו ההוא שם למעלה, התחילה להדחיק. מאינה להביט
בתמונותיהן מן התקופות הטובות, סירבה להשתתף בשיחות שבהן עלה
שמה של שירן, לא הצליחה לעבד במוחה את הנתונים שרצו ועלו כמו
רצף ספרות בינאריות שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב...
"1000010010" עשר ספרות בסך הכל. שלוש מילים. "שירן לא פה". כל
פעם שעלתה תמונתה של הלה בראשה, הרגישה כאילו מישהו דוקר אותה
ישירות בלב עם סכין שמפלחת אותו, ומוצץ את מיצו בהנאה, כמו
שמוצצים פלחי תפוז בשל ביום קיץ לוהט. אז היא כבר הבינה, הגיע
שלב ההתמודדות. הקבלה, ההבנה של משהו שאת מסרבת להאמין שקרה.
אז היא פיתחה לעצמה שיטה. היא יצרה לעצמה שירן שהייתה שלה ורק
שלה. שירן שלפעמים, הייתה מוכנה לשכוח ולסלוח, שירן שלפעמים
הבינה את הפחדים שלה, החששות, שירן שתעזור לה להתמודד. רק
מאוחר יותר היא תבין, שהיא ושלב ההתמודדות, לא משנה מה תנסה
לומר בכדי לשכנע את עצמה שהגיע לשלב זה, רחוקים זה מזו כמרחק
מזרח ממערב.
כשהייתה מרגישה בודדה, בדיוק כמו עכשיו, הייתה מסתגרת באחד
החדרים בבית, בעבודה, אפילו בשירותים ציבוריים הסתגרה באחת
הפעמים, למרות ששם, סירבה שירן שלה להופיע. היא הייתה נוהגת
לשבת איתה שם. היא הייתה מדברת. שירן לא. היא רק הייתה בוהה
בבלה במין מבט פעור שכזה, בולעת בשקיקה את מילותיה. בלה נהגה
לחזור שוב ושוב על כל הדברים שלא הספיקה לומר לשירן שהלכה לה
בפני שירן שלה. הייתה מסבירה את עצמה, מתנסחת מחדש וחוזר
חלילה. ולמרות ששירן שלה לא אמרה מעולם דבר, לא הוציאה הגה
מפיה ולא שינתה את מבטה הפעור, הייתה זאת מעין הקלה רגעית
בשבילה.
לפעמים, היא הייתה שמה ב DVD את פוקהונטס ששירן שהלכה לה אהבה
כל כך לראות ולמרות שהייתה עייפה, ולמרות שידעה כבר את כל
המילים כולן בעל פה, לא הייתה מדלגת על אף קטע.
בעבודה התנהגה כרובוטית. הייתה מגיעה, מבצעת את המוטל עליה
וסופרת את הדקות בהן תגיע ההפסקה הבאה שלה. הפעם הבאה בה תוכל
לדבר, אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך, עם שירן שלה.

יותר מדי זמן העבירה כך, עד שכבר לא ידעה להבחין אם שירן שהלכה
לה היא שירן שלה, והאם רק חלמה שהלכה. מערכת היחסים החד
כיוונית הזו, הלכה והתפשטה אל תוך חייה, משתלטת בכל פעם על צד
אחר באישיות שלה, אוכלת אט אט את כל כולה, מכריחה אותה להאמין
כי זו המציאות. כל כך השתלטה עליה אותה "שירן שלה"  עד כי החלה
להסתגר בביתה ימים. הודיעה בעבודה על מחלה שהמציאה והתבודדה עם
עצמה. ועם, שירן שלה כמובן.
היא הופתעה כשהטלפון שלה צלצל. הרי כל כך הרבה זמן הוא דמם
(בגלל ששירן שלה לא יכלה לדבר, היא כבר לא התקשרה יותר, רק
הופיעה).
בקול מלא בהפגנתיות פלטה "הלו" חרישי אל מכשיר הטלפון. היא
ניסתה לסרב אבל אמה הייתה עיקשת ולא הסכימה לקבל "לא" כתשובה.

מחר בערב הן יפגשו לקפה, היא כבר דואגת. בלה לא הבינה ממה כבר
יש לדאוג. כל עוד שירן שלה ממשיכה לבקר, היא מוכנה להישבע שהיא
בסדר. אולי קצת אוויר צח בכל זאת יועיל לה. כבר שבועות שלא
יצאה מהבית.
היום למחרת הגיע מהר יותר משפצתה לו ואולי דווקא היה זה כי
לראשונה מזה שבועות, תכננה משהו שלא כולל התכרבלות, צפיה בסרט
או סתם שיחת חולין בינה לבין שירן שלה.
היא נכנסה למקלחת וכשיצאה, זרקה על עצמה את אותם מכנסי ג'ינס
שלבשה ביומה האחרון בעבודה. חגורתה, כבר הייתה מושחלת
בלולאותיו.
כשסגרה אותה, הבינה שכנראה ירדה בכמה קילוגרמים מאז לבשה אותה
בפעם האחרונה שכן זו הייתה גדולה עליה עד כדי שנדרשה להקטינה.


ואז זה הכה בה, זה הופיע משום מקום, כרעם ביום בהיר. כשם
שלכתחילה השתמשה בחגורתה כדי שתשלים את לבושה ולא כדי להחזיק
את מכנסיה, כך לכתחילה, נקשרה נפשה שלה בזו של שירן שהלכה לה
כדי להשלים את חייה ולא בכדי לקחת בהם חלק. היא לא הייתה שם רק
כדי להחזיק את בלה כשהיה לה קשה. היא הייתה שם גם כשכביכול כלל
לא נזקקה לה. היא הייתה שם גם כשהיה לה טוב, והייתה שם גם
כשסתם היה משעמם.

היא התקשרה לאמה וביקשה לדחות את הפגישה שלהן. שזו שאלה למתי,
ענתה בלה שהיא לא יודעת. היא תתקשר לעדכן כשהמטוס שלה ינחת
באותו הרחק הרחק מכאן בו נמצאת שירן שלה שהלכה לה.
כבר לא משנה לה מי יראה אותה רוקדת, מי יבחר לשמוע את המוזיקה
ולנוע לפי קצבה, ומי יבחר להתעלם ממנה כליל.
כן, הן חזרו להיות אחת. שירן שהלכה לה ושירן שלה. רק שהפעם,
בלה סוף סוף השלימה וקיבלה את שתיהן.





אז היא ידעה, הגיע שלב ההתמודדות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עלה ירוק -
מחזירים את
האדום לעיניים.



אחת, תוהה מה
המדיניות בבמה
לגבי תעמולת
בחירות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/11/07 9:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בלה בולינה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה