לא האמנתי שהם יעשו לי את זה
ועוד הם, מכל האנשים
ואני כה בטחתי בהם,
וזה היה כי לא האמנתי שהם יעשו לי משהו כזה,
לא תיארתי לעצמי בדמיוני הפרוע ביותר, שהם
מכל האנשים שאני מכיר,
שהם, הוריי,
האנשים שהכי אמורים לתמוך בי, דווקא מהם
לא האמנתי שיפגעו בי ככה.
גם אם הם היו מתגרשים או גם אם היו נהרגים,
לא הייתי סובל כמו שאני עכשיו
ולהם זה לא ממש מזיז.
אבל זה לא שינה לי דבר, איך שלא חשבתי על זה, אני לא הבנתי
למה?
למה דווקא עכשיו?
כשהלימודים שלי מסתדרים, ואני כבר לא מבריז משיעורים
חיי החברה שלי בפריחה, ואני מכיר יותר אנשים
ואני כבר לא חושב כל הזמן על הסוף,
אז דווקא עכשיו,
הם רוצים לעשות זאת?
מה אני מדבר אל עצמי?
"זהו זה אני יוצא מהחדר," אמרתי בליבי
קמתי, רגלי היו עייפות, היה לי קשה לנשום
אך הכאב שחשתי ברגלי החוויר לעומת
הכאב ששרף את אזור החזה שלי.
אני עומד, הדלקתי את האור, הסתנוורתי מעט.
יצאתי מחדרי לכיוון המקלחת, פתחתי את הברז ושטפתי את פני
שלא יראו, כמה בכיתי.
הלכתי לחדר האוכל, שם הם היו, משפחתי
הוריי ושני אחיי, יושבים עם ראש כפוף כלפי הצלחות, ואוכלים
בלי להסתכל אלי, בלי אף דיבור.
אימי הרימה ראשה באיטיות, הביטה בי.
ובלי בכלל להזיז את פיה או לעשות פעילות של שריר נוסף,
אלא במבט בלבד, היא אמרה לי
"בוא, שב לידי."
ואני, בשקט ובלי תנועות מיותרות
הלכתי והתיישבתי בכיסא הריק, שהיה בין אימי לאבי
לא הצלחתי לאכול יותר מכף של פירה, ובהיתי בצלחת של אחי הקטן
היה שקט, אך לא שקט של שלווה,
אלא שקט שצרם באוזני יותר מכל צעקה או צרחה ששמעתי בחיי
אך למרות השקט הזה, לא אמרתי מילה
למרות שרציתי,
רציתי כל כך לשאול אותם, את אותה השאלה,
"למה?" |