שיחה בין שני אנשים המובילה להתמודדות שונה עם המוות.

"תאמר לי מורי", התחלתי לשאול אחרי שגמרנו את ארוחת הצהריים
הקלה וישבנו במנוחה במרפסת.
"איך אוכל ליצור את ההתנתקות הריגשית, כאשר אני מטפל באדם אשר
עומד למות? או נניח לשם הקצנת השאלה, כאשר אני מטפל בילד קטן
אשר אני יודע שהוא עומד למות מהסרטן?"
- "למה שתרצה ליצור ניתוק ריגשי מהמצב?"
- "מה זאת אומרת למה? כי אחר כך זה יכאב נורא, וזה עלול להשאיר
לי צלקת. שלא לדבר על השחיקה שיכולה להיווצר בעקבות ריבוי של
מקרים דומים - כמו אצל רופאים בבית החולים".
- "מי אמר שזה חייב להשאיר צלקת?" שאל אותי מורי.
- "אף אחד לא אמר, אבל, מניסיון זה כואב, וכשאני נזכר במקרה,
זה כואב שוב"
- "תאמר לי" שאל אותי המורה שלי, כמו שהוא עושה כל הזמן, "קרה
לך פעם שבכית על משהו עד שנגמרו לך הדמעות, שהרגשת שזהו, אין
לך יותר דמעות לבכות על אותו המקרה?"
- "כמובן שקרה לי, אני מאמין שלכולם זה קרה מתישהו בחיים".
עניתי
- "ואם נזכרת באותו המקרה אחרי שנה, שנתיים או אפילו עשר שנים
אחרי כן, האם בכית או האם כאב לך שוב?"
- "אני לא יכול לשים את היד על מקרה ספציפי, אבל אני מאמין
שכן".
- "אתה בטוח?"
- "לא..." חשבתי לעצמי וניסיתי להזכר ביובל, החבר הכי טוב שלי,
שנפטר. "אני נזכר לפעמים ביובל, ואז כואב לי".
- "מה כואב לך?"
- "זה לא בדיוק כאב, זה יותר צער על חוסר, על שהוא לא נמצא, על
שאין לי עם מי לשוחח ולצחוק כמו בימים שעברו".
- "כלומר", המשיך המורה בנימת שאלה, "כואב לך על עצמך, לא
עליו. אלא על זה שאין לך עם מי לשוחח ולצחוק כמו בימים
שעברו?"
- "כן, במידה מסויימת כן." עניתי, תוך כדי שאני מרגיש מעיין
אשמה פה בעצם, על זה שאני לא באמת כואב על זה שיובל נפטר אלא
יותר על עצמי, מעיין תחושת אי-נוחות עלתה בי מיד. "רגע, אחד...
לא, מה פתאום! יש לי חברים אחרים. אני כואב עליו!"
- "אבל הוא לא סובל יותר נכון?"
- "נכון", עניתי, מנסה להתחמק מהפינה שבה סגר אותי המורה שלי.

המורה שלי הסתכל עלי, חייך כמעה והרים את הגבות מעט, כאילו הוא
מחכה לתגובה ממני.
חשבתי קצת, ועוד קצת. מודע למה שאני עושה, להתחמקות שלי בעצם,
לתירוצים שנתתי.
"טוב, אז לשם השיחה, נניח שאני כואב על החוסר שנוצר בי, על זה
שאין לי עם מי לשוחח כמו בעבר, אז מה?" שמעתי את עצמי שואל.
המורה חייך :"נו אז מה באמת? במי זה תלוי עכשיו? אצל מי זה
עכשיו? אצלו או אצלך? מי בוחר לכאוב ועל מה?" שאל.
- "רגע, רגע", הרגשתי שוב שהוא סוגר אותי בפינה שמאוד מאוד לא
נוחה לי.
- "אל תעצור עכשיו ואל תחפש תירוצים" עצר אותי המורה תוך שנראה
שהוא מבחין בפינה שנקלעתי אליה ולוחץ עוד קצת. "עכשיו, ממש
עכשיו שאתה נמצא בפינה, באזור אי הנוחות שלך, עכשיו יש לך
סיכוי לעשות פריצת דרך. תבחן טוב טוב את מה שאתה הולך לומר!"
אמר לי המורה בנימה מעט יותר אסרטיבית מבדרך כלל.

השתתקתי, חשבתי... משהו לא הסתדר לי. אם כואב לי על החוסר
שנוצר אצלי, החוסר הוא אצלי, כלומר אני זה שיכול למלא אותו,
ולא אף אחד אחר, הממ... כל השיעורים של המורה שלי חוזרים אלי
בבום אחד.
- "אז... בעצם, האם אתה אומר שכל עוד שאני לא משחרר את הכאב על
החוסר הזה, אני לא יכול למלא אותו???"
- "את זה אתה אמרת." חייך אלי המורה, "אז מה אתה מתכוון לעשות
בעניין?"
- "אני לא יודע" עניתי, מרגיש תקוע.
- "נניח שכן היית יודע, מה כן היה משהו שהיית יכול לעשות?"
- "אולי ליצור חברים חדשים?"
- "יש לך חברים לא?" שאל אותי המורה בהשתוממות.
- "כן בוודאי שיש לי, אבל הם לא קרובים אלי כמו שיובל היה".
- "ובמי זה תלוי?" שאל אותי המורה.
- "לא רק בי!" התרסתי.
- "טוב, אם אתה אומר..." אמר ולא הוסיף. אחרי שתיקה קצרה מאוד,
שלי היא נראתה כנצח, הוא המשיך בשלו: "מה עוד אתה יכול לעשות
בנושא?"
- "אני יכול לשחרר את הכאב".
- "קלישאה יפה, אבל דבר איתי תכלס, מה זאת אומרת לשחרר את
הכאב?" התריס מורי שוב.

"המממ..." חשבתי לעצמי, מה זה אומר לשחרר את הכאב? דמיינתי
לעצמי כאילו אני מחזיק בידים מעיין יונה ומשחרר אותה והיא עפה
מצד לצד, אבל היא מעופפת בזיגזגים ולא מתרחקת, כאילו משהו עוצר
אותה, כשהסתכלתי טוב יותר, ראיתי שכאילו אני והיונה נמצאים
בתוך חדר עם קירות שקופים, אנחנו רואים את כל הבחוץ, אבל יש
קירות, והיונה לא מצליחה לעוף אל מחוץ לקירות.
זה בהחלט היה דימוי דיי מתסכל. "צא מהקופסה כבר", אמר לפתע
המורה שלי, כאילו הוא יודע בדיוק מה אני רואה.
"מה? מי?" הייתי מבולבל, איך הוא ידע?
- "כל עוד אתה מחפש מתוך מה שאתה יודע, איך תצא מהקופסה? כל
עוד תעשה את מה שתמיד עשית, תגיע תמיד לאן שהגעת!" ציטט המורה
עוד איזה פתגם שחוק, בחצי חיוך.
- "אז מה אתה מציע לי לעשות?" שאלתי בתיסכול.
- "לא אני, מה אתה מציע לך לעשות?" שאל אותי המורה שוב.
- "אני, נמאס לי האמת לחשוב על זה כבר, לא בא לי יותר מזה, זה
מתסכל".
- "נכון, אז תעשה משהו בנידון!" אמר מורי.
- "אררררררגגגגגגגג, מה? מה לעשות? מה? לשכוח אותו? לצחוק על
זה שהוא מת? לעזוב את הסיפור הזה? מה???" שאלתי חצי רוגז על
המורה, חצי על עצמי.

המורה חייך.. "אתה רואה, שכשאתה רוצה אתה יכול למצוא אפשרויות
פעולה".
- "אבל אני לא רוצה לשכוח אותו!!!" אמרתי בכעס.
- "למה לשכוח אותו?" השתומם מורי, "נהפוך הוא, תזכור אותו..
אבל מה אתה הכי זוכר עכשיו?"
- "את זה שהוא מת." לרגע היה נדמה לי שאני מתחיל לקלוט.
- "בדיוק! כלומר מכל התקופה הטובה שהיה לכם כחברים, כל מה שאתה
מתמקד עליו בכל פעם שאתה נזכר בו זה המוות שלו. למה זה טוב?
אני בטוח שהיו לכם הרבה חויות טובות שאתה יכול לזכור, לא כך?"

עלה בי חיוך בעודי זוכר את החוויות הטובות, הצחוקים, התקופה
הנפלאה שהיינו ביחד.
בעודי מחייך אמר המורה "נפלא, עכשיו את זה תזכור בכל פעם, ואת
התחושות הנפלאות הללו תישא איתך ותרגיש בכל פעם שאתה נזכר בו,
לא עדיף?"
- "עדיף" אמרתי בחצי חיוך "אבל אני עדיין מתגעגע אליו".
- "עצור, למה אתה מתחיל להתמקד שוב במה שלא רלוונטי, הרי איפה
הוא נמצא עכשיו? ממש בזה הרגע?"
- "לא יודע, הוא מת, גן עדן, גיהנום, גילגול, באדמה... מאיפה
לי איפה הוא עכשיו?" שאלתי במעט ציניות.
- "איפה הוא כשאתה חושב עליו?" שאל מורי שוב.
- "כשאני חושב עליו, הוא אצלי במחשבות".
- "וכשהוא אצלך במחשבות, הוא איתך או לא?"
חייכתי, מעיין חמימות מילאה איזה חור ריק שהיה אצלי במשך תקופה
ארוכה. וואלה הוא איתי.

מאז אני מדבר איתו די הרבה, והוא... מקשיב. האמת, אני גם יודע
מה הוא היה עונה לי בכל פעם. אבל זה כיף לחשוב כאילו הוא משוחח
עימי. נכון, הוא יהיה איתי תמיד.
- "תגיד", שאלתי את המורה,"ומה בעניין שהתחלנו בו, הניתוק
הריגשי כאשר אני מטפל באדם שעומד למות?"
- "תגיד," חיכה אותי המורה "ומה באמת בעניין הזה? האם אתה חושב
שאתה צריך ניתוק ריגשי מחברים? הרי גם הם עומדים למות.. בשלב
זה או אחר."

איך הוא עושה לי את זה בכל פעם מחדש. חייכתי.
"תודה לך מורי".

כאשר אני נקשר אל אדם זה או אחר, ולא משנה מהו המסלול שלו
בחיים, ומהו המחזה שהוא משחק בו.
אני לוקח חלק בדרמה שלו, והוא לוקח חלק בדרמה שלי.
כאשר אותו אדם נפטר, ומוריד מסך, הדרמה שלי נמשכת. המחזה שלי
ממשיך.
אני יכול לעשות שלושה דברים:
א. אני יכול לבכות אותו ולחוות את הכאב והצער שבחסרונו. עד אשר
אני אנקה את כל הכאב מתוכי. ואז אמשיך בחיי, כאשר אני פועל
מתוך הידיעה שעשיתי את כל שיכולתי, מתוך המודעות שנתתי וקיבלתי
את כל אשר היה אמור להנתן ולקבל.
ב. אני יכול להמשיך ולשחק בדרמה שלי ולביים אותה איך שאני
רוצה, סך הכל זה המחזה שלי ולי היה כבוד גדול לארח אדם אחר
במחזה שלי, וללמוד ממנו, ותחושת זכות זו היא תחושה שאני יכול
להכיל ולהמשיך עימה.
ג. אני יכול לחייך, לומר לו תודה, לזכור את הזמנים הטובים
יותר, ולקבל מהם כוח להמשיך הלאה ולתת עוד.
אני בטוח שיש עוד אפשרויות, ולכל אחד מכם יש, הייתה או תהיה לו
הזדמנות כזו יותר מפעם אחת בחיים.
תנצלו אותה בחוכמה.