היא הלכה במסדרון, הדלתות היו נעולות. היא התקדמה לעבר הדלת
הבאה, זו הייתה דלת מספר 248, היא ניסתה אותה אבל גם היא הייתה
נעולה כמו כל הקודמות. המסדרון היה חשוך. מהרגע שהיא נכנסה היא
לא ראתה את הקצה שלו אבל עכשיו היא גם לא ראתה את הקצה שממנו
הגיע, אותה מעלית בקצה המסדרון שהביאה אותה למקום המוזר הזה.
החושך היה עצום, היא לא ידעה מי נמצא על הקומה הזאת אם הי שם
מישהו בכלל. אדם היה יכול לעמוד רק 3 מטרים מאחוריה והיא לא
הייתה רואה אותו. אבל זו לא הייתה הבעיה שלה, היא כבר הייתה
רגילה לחושך אז הוא לא היה הדבר שהציק לה, זה היה השקט. השקט
היה מושלם, לא היה צליל אחד מלבד אלו שהיא עשתה. כל צעד שלה
שבר את הדממה כמו כדור שהושלך כנגד חלון זכוכית. הרעש שהצעדים
שלה עשו נשמע כאילו הוגבר פי עשר בגלל הדממה העצומה שהקיפה
אותה, ובכל פעם שהיא לקחה עוד צעד היא התמלאה באימה מחדש.
הדממה החדירה בה פחד מלעשות כל רעש, כאילו משהו מתוך השקט צפה
בה ובשנייה שהיא תעשה רעש אחד חזק מדי, הוא יידע שהיא מודעת
לזה שהוא צופה בא ויבצע את זממו. היא הייתה כלואה בפחד הזה
והוא גרם לה ללכת באיטיות רבה, היא ידעה שאם רק תתגבר על הפחד
מהשקט ותלך בקצב הרגיל שלה, היא תגיע ליעדה בחצי מהזמן שייקח
לה בקצב הזה, אבל היא לא יכלה - היצור של השקט העסיק את עינו
רק בה כרגע והיא לא העזה להכעיס אותו בלהרוס את הדממה המושלמת
שיצר בשבילה. היא התקדמה לעבר הדלת הבאה ובשקט שנראה בלתי
אפשרי לאדם שלא נמצא במצב שלה, ניסתה לסובב את הידית. גם זאת
הייתה נעולה. ההוראות שקבלה היו מהמוזרות ביותר שהיא אי פעם
שמעה - "עלי לקומה השלישית ונסי לפתוח כל דלת בקומה, אל תדפקי,
פשוט תסובבי את הידית, אם היא נעולה תמשיכי הלאה, אם היא פתוחה
זו הדלת שלך". היא עבדה בסוכנות כבר לא מעט זמן והיא מעולם לא
קיבלה הוראות כל כך מוזרות, אבל אז לא היה לה אכפת, "עבודה זו
עבודה." היא חשבה. אבל עכשיו היא ידעה אחרת, ואם הייתה מתבקשת
לעשות את העבודה הזו שוב, הייתה מסרבת בלי לחשוב. אבל כבר היה
מאוחר מדי, היא כבר התקדמה יותר מדי, וברגע שהיא לא ראתה את
המעלית היא לא יכלה לחזור, כל פעולה לא רגילה תודיע ליצור שהיא
יודעת שהוא שם והיא לא יכלה לתת לזה לקרות. יותר מהכול היא
רצתה עכשיו לרוץ בשיא המהירות חזרה למעלית, בדרכה צורחת בשיא
הכוח שריאותיה יוכלו להוציא, לרוקן את כל נשימתה בצעקה אחת
גדולה, גם אם היא לא תצליח לנשום יותר לעולם לאחר מכן. אבל היא
לא יכלה לעשות את זה, השקט שיתק אותה. כעת הדבר היחיד שיכלה
לעשות זה להמשיך במשימה שלה, היא התקדמה לעבר הדלת הבאה, דלת
מספר 250. היא סובבה את הידית באותו שקט סמיך שהקיף אותה, אותו
אחד שהיא סובבה את שאר 249 הידיות שקדמו לזאת. היא לא הופתעה
לגלות שגם זאת הייתה נעולה, היא לא ציפתה לשום דבר שונה. היא
כבר האמינה שאין כאן שום דלת פתוחה ולמסדרון אין כלל סוף. הדבר
היחיד שהיא הייתה בטוחה כלפיו הוא שהיצור עדיין שם, שהוא עדיין
מסתכל ושהוא עדיין מאמין להצגה שלה. כעת היא רצתה להסתובב חזרה
יותר מתמיד, אבל היא כבר לא הייתה בטוחה שגם אם היא תצליח לא
להכעיס את היצור או לברוח ממנו שיהיה לאן להגיעה. שני קצות
המסדרון היו מוחשכים הרבה מעבר ליכולתו של כל יצור אנושי לראות
אותם. הדבר היחיד שציין לה שהיא עדיין הולכת בכיוון הנכון היה
המספרים על הדלתות, בלעדיהם היא יכלה בקלות לטעות בכיוון
ולהתחיל ללכת אל קצה הלא נכון ולתת ליצור סיבה לצאת מהשקט. היא
המשיכה בצעדיה האיטיים והשקטים לעבר הדלת הבאה, השקט לחץ עליה
כעת יותר מתמיד. היא הרגישה שהלחץ מאיט אותה עוד יותר, כעת
הקצב בו הלכה היה האיטי ביותר שאי פעם התקדמה בו בחייה, היא
ידעה שאילו הייתה מאיטה עוד יותר לא הייתה מגיעה לדלת הפתוחה
לעולם, אם זו כלל הייתה קיימת. הלחץ החדש הגביר את האימה,
היצור לא מרוצה מהקצב שלי, היא חששה שאולי הוא חושד במשהו.
ברגע שהמחשבה הזו עלתה בראשה היא איבדה את כל הדאגות שלה מלבד
שתיים, היא רצתה להגיע לדלת, ועליה לשמור על שקט. היא ניסתה
להגביר את המהירות שלה בניסיון להגיע לדלת הבאה, המהירות החדשה
שלה עלתה לה בכוח עצום שהיא הכניסה לקצב ההליכה, כוח שהיא לא
חשבה שהיה שם קודם. ההתנגדות לקצב הזה הייתה חזקה יותר מכל דבר
שהרגישה קודם, רק לדממה היה הכוח הזה. היא הגיעה לדלת הבאה
יותר מהר משחשבה שהיא יכלה, זו הייתה דלת מספר251. כשהגיע היא
התמלאה בתקווה, הכוח החדש שלה עבר מרגליה לידיה, היא האמינה
שהיא יכלה לפתוח את הדלת הזו. מיד ניסתה לסובב את הידית באותו
כוח חדש שהפעילה על רגליה מקודם, אך ללא הצלחה. כשהיא נכשלה
בפתיחת הדלת הזו הגיעה אכזבה מחודשת, וכמו כל דבר שהוכה אחורה,
הוא חזר בעוצמה גדולה יותר מאי-פעם. הייאוש השתלט עליה והיא
איבדה את ההגנות שעבדה כה קשה לבנות קודם. היא פלתה אנחה,
כאילו כל תכולתה נמסה ויצאה באנחה זו, וגופה התפרק פנימה, כי
דבר לא היה שם לעצור אתו מלעשות כך. אך האנחה הסתיימה וגופה לא
קרס פנימה אלא  התמלא באימה מוגברת פי כמה מזאת שקדמה לה. השקט
שהיה מוכר לה כל כך כמגביר רעשים, כאילו היה זה מרצונו לשבור
את עצמו, העצים את אנחתה פי כמה ויצר רעש כה חזק, כאילו מעולם
לא שמעה קול בחייה. זה היה הדבר שהיא פחדה ממנו, כעת ידע היצור
שהיא מודעת אליו, ושהיא פוחדת ממנו. כל שערותיה עמדו בקצותיהן
והיא הזיעה יותר מאשר הזיעה בכל ימי חייה. היא הסתכלה לקצה
מסדרון אחד ואז לשני, בודקת מאיזה צד יגיע ולאן עליה לברוח.
אבל היא ידעה שאין טעם לברוח, המעלית ממזמן נעלמה ולמסדרון אין
קצה, היצור מהיר ממנה ובסוף יתפוס אותה, האפשרות היחידה שלה
הייתה הדלת הפתוחה. מעולם לא רצתה למצוא אותה כמו עכשיו. לא
היה כל טעם לשמור על הקצב השקט שלה ממקודם, אבל היא עדיין לא
יכלה לרוץ ברעש, האימה שיתקה אותה מלעשות זאת. היא הלכה לעבר
הדלת הבאה, הקצב הרגיש יותר מהיר משאי פעם נעה, אבל היא ידעה
שהיא עדיין נעה לאט. היא הגיע לדלת, הפעם היא כבר לא דאגה
לשמור על השקט, היצור כבר כועס ואין טעם. היא סובבה את הידית
וזאת עשתה רעש, אבל לא של פתיחה, גם זאת הייתה נעולה. האימה
הציפה אותה, ואז היא ראתה משהו, כאילו החושך זז, זה היה הדבר
שהיא פחדה ממנו. היא עמדה שם, משותקת. החושך זז עוד פעם, היא
התקשתה לנשום, השקט חנק אותה. לא היה לה הרבה זמן, היצור התקרב
עוד יותר, וככול שהוא מתקרב השקט נהיה יותר חזק והאוויר יותר
סמיך ופחות מועיל לריאות. היא רצתה לצעוק, היא רצתה לצרוח
ולהבריח את היצור, אבל רעש לא מפחיד יצור שקט, רק מכעיס. החושך
זז עוד פעם והאוויר הפך יותר סמיך. היא לא יכלה לעמוד שם עוד,
היא לא הייתה מוכנה פשוט לעמוד שם ולתת לשקט לקחת אותה. היא
ידעה עכשיו שיש דלת פתוחה, לא הייתה לה כל ברירה אלה להאמין
בזה. היא נלחמה דרך השקט, שקט שכבר עבר את שלמות, הוא כבר היה
משהו מעבר לזה, דבר שהיא לא ידעה לתת לו שם ולא יכלה להבין
מעבר לכך שהוא לא טבעי. היא נלחמה בכל כוחה לעבר הדלת הבאה, זו
הייתה דלת מספר 253. זו הייתה הדלת, זו חייבת להיות הדלת, אם
זו לא הדלת, אז אין כל דלת, לפחות לא בשבילה. זה היה הקרב הקשה
בחייה, השקט קשר אותה למקום והיא נאבקה בכל כוחה, שחשבה
שהשאירה במעלית, היא נאבקה. היצור כעת התקרב במהירות גדולה מאי
פעם, היא הייתה חייבת להגיע לידית. היא הייתה חצי מטר מהידית
כשהרגישה משהו. זה היה קר, קשה. הכפור היה בלתי נסבל, הוא
הקפיא את כל האברים שחשבה שאיבדה באנחה, וכעת הייתה מודעת לכאב
בכל אחד מהם. היצור היה שם, לא רחוק יותר ממנה משהיא רחוקה
מהדלת. עכשיו היא ידעה יותר מתמיד מה היה בחושך, והיא ידעה
שהיא לא אמורה לדעת שהוא שם. היא מיהרה לדלת, לראשונה מאז שהיא
הגיעה למסדרון, באמת מנסה לרוץ, אבל ריצה גורמת לרעש ולכן
היצור בלע את הריצה. אך למרות ניסיונותיו היא התקדמה, במהירות
שכמעט הגיעה לזו שחשה כשהרגישה את הכוח המוזר לפני שתי דלתות.
היא הגיעה לדלת וסובבה את הידית. קול בלתי נסבל פרץ מהדלת,
קליק כה חזק שהיה יכול לגרום לה לאבד את שמיעתה לולא הייתה
במרחק יד מהדלת עצמה. הדלת נפתחה והיא נפלה לתוך החדר. לפני
שבכלל הספיקה להבין מה מתרחש סביבה קמה על רגליה במהירות כה
מדהימה שיכלה להתקיים אך ורק מתוך פחד וסגרה את הדלת מאחוריה,
ובלי לחשוב נעלה אותה.

זה היה חדר מלון סטנדרטי, שולחן קטן, חלון, שידה עם מנורה,
מיטה, ארון ודלת שהובילה לשירותים. הדבר היחיד בכל החדר שלא
היה סטנדרטי היה הבחור, גבוה, עם שיער אדום. הוא לא נראה כמו
הלקוחות הרגילים שמתקשרים לשירות, הוא היה שונה. כשהיא הסתכלה
עליו הוא נתן לה הרגשה לא נעימה. היא יודעת איך לדבר אל
הלקוחות בד"כ, במבט הראשון היא יודעת בדיוק מה הלקוח רוצה
לשמוע. אבל הוא היה שונה, כשהיא ראתה אותו היא פשוט הרגישה קר.
היא עמדה מולו למשך קרוב לדקה, דקה שמרחה את עצמה והתרחבה על
גבי זמן שיכל לעבור כשעה שלמה. היא לא אמרה דבר, לא היה לה מה
לומר- בכל פעם שרצתה לומר משהו היא הביטה לו בעיניים והן כאילו
כבר שמעו את המשפט, שקלו אותו ופסלו. לבסוף הוא היה זה שדיבר.
הוא אמר "איחרת טיפה, אני מחכה פה כבר קרוב לעשר דקות. זה נורא
חבל, דווקא שמעתי דברים טובים על השירות שלכם וההתנסות הראשונה
שלי חייבת להיות אני מחכה לך. לפחות הם לא הגזימו ביופי שלך,
אני רגיל להיות מאוכזב דווקא מזה. את לא תאמיני כמה שירותים
משקרים בקשר למראה של העובדות שלהם, אז אני חושב שאני אוותר לך
על האיחור בזכות זה". היא רצתה לומר תודה אבל האוויר לא עשה
קול, הוא פשוט יצא כמו משב רוח. הוא חייך למראה זה ואמר:
"תתרווחי לך בינתיים, יש לי משהו שאני צריך לעשות קודם". הוא
הלך לכיוון השירותים נכנס בדלת ונעל אותה מאחוריו. היא שוב
הייתה לבד, אבל הפעם היה לה אור, אולי לא חזק במיוחד אבל זה
הספיק לה. היא הלכה לכיוון המיטה, נשכבה עליה והתחילה להתפשט.
הפחד שתפס אותה קודם התחיל לסגת כשפתאום היא שמעה משהו מכיוון
הדלת ממנה היא נכנסה. היא מיד התקינה את מבטה על הדלת, עוצרת
את הפעולה הרגילה של ההתפשטות. הרעש לא חזר, אבל הדלת נראתה
שונה, כאילו בשנייה שלא דאגה לה היא הייתה חופשייה להתרחק
ממנה. היא בדיוק התחילה לחשוב על היצור שנמצא מאחורי הדלת
כשדלת השירותים נפתחה והבחור המוזר יצא ממנה. הוא סגר את הדלת
ונעל אותה אחריו. הוא היה לבוש באותם בגדים כמו קודם, חולצה
סגולה עם מכנסיים צהובים, לא הבגדים הכי רגילים או תואמים. היא
חשבה שהוא אולי הלך להחליף בגדים, היא רגילה שגברים עושים את
זה. אבל עכשיו היא כבר לא דאגה לבגדים שלו, הדאגה שלה חזרה
לדלת ולמה שמחכה מאחוריה. הבחור ראה אותה מסתכלת על הדלת.
העיניים שלה כאילו הותכו למסלול הראיה הזה, היא לא יכלה להזיז
אותן אילו רצתה, הפחד שנעלם חזר, וכמו הדיכאון, גם הוא היה
מוכן לקרב ארוך וקשה יותר. הבחור חייך ואמר: "אני מקווה שאת לא
מתכוונת להישאר חצי לבושה, זה עלול להקשות את העניינים." היא
שמעה את הבחור אבל לא שמה לב לדברים שלו, האימה הייתה הדבר
היחיד שהדאיג אותה, לא איזה לקוח מוזר. הבחור הסתכל עליה וראה
שהיא לא שמה לב אליו, זה הכעיס אותו והוא אמר בקול רועם:
"תפסיקי להסתכל על הדלת המזוינת, אני הוא זה שצריך להדאיג
אותך!" הקול שלו שבר את הדממה שעד עכשיו הייתה רק פגועה. ברגע
הזה אימה מילאה אותה יותר מכל דבר ואז הדלת זזה בחבטה מוזרה.
הפחד גרם לה לקחת נשימה עמוקה ומהירה שהרגישה כאילו קרעה את
הריאות שלה. היצור כעס, השקט שלו נשבר על ידי הבחור הזה ועכשיו
שום דבר לא יעצור אותו ובטח לא איזו דלת מלון חלשה. היא רצתה
לשים כמה שיותר מרחק בינה לבין הדלת, היא קמה והלכה לפינה
המרוחקת של החדר, חולפת על פני הבחור בדרכה אך לא מורידה את
עיניה מהדלת. זה כנראה הכעיס את הבחור, הוא הגיע אליה בפינה של
החדר ואמר באותו קול רועם: "מה הבעיה שלך לעזאזל, את על סמים
או משהו, ביקשתי אחת לא מכורה." הקול שלו הכעיס את היצור עוד
יותר, הדלת נחבטה עוד פעם. החבטה הייתה כל כך חזקה שהדלת נראתה
כאילה מחזיקה מקצות האצבעות את ציריה ורק במזל לא טסה לעברו
השני של החדר. הבחור לא עצר מלדבר באותו קול חזק והתלונן על כל
דבר שיכל לחשוב כשקולו מתחזק. בכל פעם שקולו הגיע לשיא חדש של
עוצמה, נחבטה הדלת עוד פעם, גם כן בשיא חדש. היא ידעה שאם
ימשיך לדבר כך, היצור יאבד את עשתונותיו ויעיף את הדלת מציריה.
היא לא רצתה לעמוד מולו עוד פעם, היא פחדה ממנו יותר מכל דבר
אחר, אם הוא יפרוץ פנימה היא לא תשרוד את זעמו. היא הייתה
חייבת להשתיק את הבחור, היא ניסתה לומר לו להיות בשקט אבל הוא
לא שמע אותה, הקול שלה היה כה חלש מחוסר שימוש הלילה, וקולו כה
חזק, עד שלא יכלה לחתוך דרכו. היא הייתה אבודה, חסרת אונים, לא
הייתה לה דרך להשתיק אותו ובעוד רגע היצור יפרוץ את הדלת ויעשה
את זממו בשניהם. הבחור התקרב עוד יותר כשקולו ממשיך ומתחזק עד
שבסוף הוא עמד ממש עליה, מקיף אותה מכל כיוון שבו לא היה קיר.
באותו הרגע נזכרה במשהו שיפתור את כל בעיותיה, היא הייתה מוכנה
למצב כזה. היא התכופפה מעט והוציאה סכין מתחתוניה, שתמיד שמרה
למקרה שהיא הותקפה. היא לקחה את הסכין ודחפה אותו לגרונו של
הבחור, פוגעת בעורק ובצינור הנשימה. צווארו של הבחור התחיל
משפריץ דם לכל עבר. הוא ניסה לצעוק לעזרה, אך האוויר שיצא
מריאותיו יצא דרך החור שיצר הסכין בגרונו ולא דרך פיו. הוא צעק
שוב ושוב אבל שקט מוחלט שלט בחדר, אפילו מושלם. גם לא הדם שלו,
בגעשו מתוך גרון הבחור, לא עשה כל רעש. הוא הסתובב כך בחדר
במשך שלושים שניות בחיפוש אחר דברים להפיל בכדי לעשות רעש, אך
חוץ מהמנורה שהייתה עשויה מפלסטיק לא היה דבר. לבסוף הוא נפל
לרצפה, פרפר מעט ומת. הרעש נפסק והיצור לא הגיב לכלום, היא
פייסה אותו. בדיוק אז נשברה הדלת ולחדר נכנסו 4 שוטרים, האחד
הלך לבדוק את שלום הבחור המת ושניים באו אל הזונה. אחד צעק
אליה לעזוב את הסכין, אך כשהוא עשה כל כך הרבה רעש היא הייתה
חייבת לנסות להשתיק גם אותו. השוטר ירה בה ברעש מאיים והיא
נפלה לרצפה כשהבעה מלאת אימה על פניה. כשזה הסתיים, השוטר
הרביעי ניסה לפתוח את דלת השירותים אך היא הייתה נעולה. הוא
שבר אותה ונכנס פנימה. צרחה מלאה את החדר ושאר השוטרים באו
לעזרתו אל השירותים. אבל זה היה מאוחר מדי, הם עשו יותר מדי
רעש והכעיסו את היצור.