הם מכבים את האורות.
אתה מקלף את הפצעים ומסניף את הדם ומחכה,
לא חשוך מדי בחוץ אבל מספיק חשוך לטבוע כאן, ברדודים.
אורות של פלורוסנט לא רומנטיים בכלל ונרות עושים אלרגיה,
החושך עדיין מטביע, ואתה רעב. שלא ייפלט לך 'למגע'.
שלא תעז לסחוב אותה הצידה.

'זה לא הזמן' הם לוחשים והם יודעים, זה לא הזמן לדיבורים.

הריסים מטילים עוגן כשהאישונים חוטרים קדימה ואתה בעצם לא
עייף,
אתה בעצם סתם עצלן.
סופר כבש אחרי כבש ופתאום מגיע זאב ואוכל לך ככה את כולם,
'והוא לא רע' אתה מתעקש, 'ראיתי שהוא לקח אחת הצידה, סתם
חרמן'.
משב רוח והעור קופא לך ומזדקר, נקודות צפופות של מחסור,
אתה יודע של מה.
שלא תעז לסחוב אותה הצידה, שלא ייפלט לך 'מגע'.

מחכה לתשובה על מכתב שלא נשלח מעולם,
היא כתבה אותו והיא הקיאה ופחדה לחטוף מנת אושר, סתירה אחרי
סתירה ועיניים דולפות.
ואתה עם הפקק ביד ועם התערים באחרת ואתה אפילו לא מושך
בחוטים,
אתה קורע את התסריט מול העיניים והחוטים אצלה פרומים,
האישונים שלה פרומים.
היא עירומה.

'זה לא הזמן' הם לוחשים, אתה יודע, זה לא הזמן לדיבורים.