שיגעון מתרוצץ בין עיניי
מנחה ידיי לפעולה בלתי רצונית
אניח טלית על כתפייה הדקיקות של נפשי
לגוף להתנהל במירוץ החופשי
אחרי התהילה הריקה.

דובק באחדות ממדים, הנפש
גן עדן, גוף פעיל סדום, רודף משגלים
חפוזים.

כך אספר לבני, יום אחד, האמת היא מרה
המתנתי, קצת איחרתי, יכולתי לומר זאת
מיד כשפתחת מנגנוני הבנה:
על מהות כלכלית שבינו לבינה
על תכנים עסקיים שמסווים בינות
מצגות אהבה, על טירוף שלקחני למחוזות
שהדחיקו סופית התמודדות עם שיבה

אספר בבושת פנים איך אנו מגדירים מטרה
הוא יעודד השרצה, תתעורר בו בחילה
תבונה זעירה מלאה ביראה זעומה,
אך עם זאת כעוסה.

הייתי צריך זאת, להוכיח בגרות
שתתחלף בהצהרות בטלות על חירות
להחזיק קלשונים, להכות בעדרי תמימי הדעים
להיחשב כפושע של מאה
על השלמתי עם היותי משויך לזן הקופים.

זה נורא, כבר ידעתי באותם הימים
כי נפשי השמורה פצתה פיה
אמרה את כל שנטמן עמוק
בלשון הרבים, אני יחיד מתוך מאות יחידים
מגלומני, טזמני, שד שמשנה את כל החוקים

בושה וכלימה, קפוצים
מתכווצים בין אגרופי, חרקי, לא סליחה
מלאכי השרת לא יכבו רק יחליפו
את צבע האור בעיני, אני מקפל את עצמי
בין אותיות של תפילות עתיקות, כעת
אני אלוקיי, אני שאקבע עתידי, אעלה על סוד החיים
התמידי והוא שאין תמידיות, גם נצחיות תושמד
בוכייה בידי האדם.