מערכה ראשונה, תמונה ראשונה:
על הבמה ספסל שעליו ישן קבצן שיכור (אדם). נכנסת נערה עצבנית
(מירית), לבושה שחור עם מזוודה קטנה, מתיישבת ליד הקבצן (אדם),
עולה איש חבוש כובע שוליים ומעיל ארוך (אבי).
אבי: הגשם הפסיק.
מירית: אתה מדבר אליי?
אבי: סליחה, דיברתי בקול רם?
מירית: כן,הגשם הפסיק, אבל עדיין קר.
אבי: גשם זה סימן טוב, זה סימן לשינויים.
שתיקה, מירית רועדת מקור.
מירית: גשם זה סימן לקור.
אבי: אפשר להציע לך מעיל?
מירית: לא צריך, אני רגילה.
אבי מוריד מעצמו את המעיל ועוטף את מירית.
אבי: זה יחמם אותך.
מירית: תודה...
אבי: אמרו שירד שלג הלילה.
מירית: חמישים שנה לא ירד, למה שירד היום?
אבי: ככה אמרו.
מירית: אז אמרו.
אבי מתיישב בצד השני של הספסל.
מירית: ברגע שיהיה לך קר תגיד, אני אחזיר לך אותו.
אבי: זה בסדר. אף פעם לא הבנתי איך אתן יכולות לצאת ככה
מהבית.
מירית: איך ככה?
אבי: ככה, שאתן לא לובשות כלום.
מירית: בשביל להיראות טוב צריך לסבול...
אבי: אפשר גם לקחת מעיל וגם להיראות טוב.
מירית: אל תשחק אותה, אתם נהנים להסתכל, זה עושה לכם את זה,
לראות בחורה בת שמונה עשרה לובשת מיני, שכל הציצי שלה בחוץ.
אבי נבוך.
אבי: את אולי צודקת, אבל אתן נהנות להציג לא פחות.
מירית: אם לא היה קהל, לא היה למי להציג... יש לך סיגריה?
אבי: לא מעשן.
מירית: חבל.
אבי: למה?
מירית: כי אז הייתה לי סיגריה.
אביעד חוצה בריצה את הבמה.
מירית: יש לך סיגריה?
אביעד מתעלם.
מירית: תודה רבה... גברים, תמיד כשצריך אתכם אתם חסרי תועלת.
אבי: סליחה על השאלה הישירה, בת כמה את?
מירית: בת שמונה עשרה.
אבי: בת שמונה עשרה, ילדה, וכבר הבנת שגברים הם חסרי תועלת?
מירית: אני לא ילדה! תאמין לי אני יודעת יותר ממה שאתה חושב!
אבי: אני מצטער, לא התכוונתי להעליב....
על הבמה עוברים שניר וליהיא ומתווכחים.
ליהיא: אתה תמיד שוכח את הפלאפון שלך בבית ואחר כך מתעצבן
שאני לא מזכירה לך לקחת אותו.
מירית: סליחה, יש לכם אולי סיגריה?
שניר מוציא סיגריה ונותן לה.
מירית: תודה.
שניר: תזכירי לי לקנות סיגריות כשאנחנו חוזרים.
ליהיא: וכדאי שאני לא אשכח הפעם...
שניר: מה הבעיה להזכיר לי?
ליהיא: תזכור לבד! בשביל זה המציאו את תאי הזיכרון.
שניר: אפשר בבקשה לא לריב עכשיו? להזכירך באנו לחגוג יום
הולדת.
ליהיא: דווקא ביום הכי קר במאה החבר שלך בחר לחגוג יום הולדת.
שניר: הוא התנצל מראש שההורים שלו לא לקחו את זה בחשבון.
ליהיא: אפשר לחגוג ביום אחר.
שניר: את יודעת שזאת מסורת אצלנו לחגוג באותו יום.
ליהיא: אני לא יכולה עם הקור הזה! עוד מעט יתחיל שלג, כל
הכבישים יהיו חסומים... ובגלל המסורת שלכם אנחנו ניתקע פה!
שניר: אנחנו לא נישאר הרבה זמן... אני מבטיח
ליהיא מתוחה.
שניר: את מאוד מתוחה בימים האחרונים.
ליהיא: החורף הזה עושה לי מצב רוח רע.
שניר: בואי ניכנס
יוצאים.
אבי: לצערי גם אש אין לי.
מירית: אז מה אתה שווה?
אבי: מעיל.
מירית מורידה את המעיל וזורקת לעברו.
מירית: עם מעיל לא קונים אותי, לא צריכה טובות...
אבי: אני שוב מתנצל, זו הייתה רק הערה לצורך השיחה.
אבי מגיש לה את המעיל, מירית לוקחת אותו.
מירית: סולחת (לובשת שוב את המעיל). מה אתה עושה פה, בכלל? אתה
לא שייך לאזור.
אבי: איך את יודעת?
מירית: הבגדים, אתה לבוש יקר מדי.
אבי: האמת, לא מצאתי מקום יותר טוב להיות בו עכשיו.
מירית: ומכל המקומות זה הכי טוב שמצאת?
אבי: זה המקום הכי רחוק שמצאתי.
מירית: אנשים מוזרים יש בעולם... פעם הבאה תקנה מפה.
אבי: נקווה שלא תהיה פעם הבאה...
מירית: זרקה אותך, חחחחחח. בגדת?
אבי: לא.
מירית: אז שיקרת.
אבי: גם לא.
מירית: לא בגדת, לא שיקרת, למה היא זרקה אותך?
אבי: אני מבקש לא להיכנס לזה.
מירית: הבנתי, היא בגדה בך.
הקבצן מתמתח ומפיל אותה מהספסל.
מירית: אוף, "שור", תסתכל לאן אתה נוחר!
אבי: את מכירה אותו?
מירית: את מי? את "שור"? כולם מכירים את "שור". יאללה שור,
מספיק לישון, הגשם נגמר ואני חושבת שחיכיתי לך מספיק!
הקבצן חצי מתעורר.
אדם: עוד חמש דקות.
מירית: מה חמש דקות... חושב שאני אימא שלו... קום ותן לאורח
מקום לשבת.
אדם: שיחכה בלובי, אני כבר יורד.
מירית: אני אלך שור, ואתה לא תראה אותי יותר!
אדם: את מבטיחה?
מירית: תיזהר ממני!
מירית מעירה אותו בכוח, הקבצן קם.
אדם: קמתי, קמתי... למה באת? אפילו לישון לא נותנים בעיר
המחורבנת הזאת. (מסתכל למעלה בכיוון הקהל, מסתכל בשעון) מה זה,
ראש העיר הלך הביתה מוקדם היום.
מירית: מה מוקדם? שתיים עשרה בלילה.
אדם: עוד פעם השעון התקלקל.
מירית: הוא לא מקולקל. שים סוללה, יעבוד.
אדם: לא חבל? בכסף של הסוללה אפשר לקנות משהו קטן לשתות...
אדם מנסה להפעיל את השעון.
אדם: חבל, היה שעון טוב, קיבלתי אותו מראש העיר...
מירית: (מסתכלת לעבר העירייה) קמצן זה, נותן מתנה שעון, לא
יכול לתת גם סוללה.
אדם: הוא דווקא ראש עיר נחמד, חרוץ, עובד קשה.
מירית: שמים לב, כל העיר בחפירות, חושב אולי ימצא נפט.
אדם: ואז בטח הוא יקנה לי סוללה.
מירית: חיפשתי אותך.
אדם: חתונה או לוויה?
מירית: פרידה.
אדם: ממי?
מירית: ממך.
אדם: מה עשיתי?
מירית: אני נוסעת אליו.
אדם: מתי?
מירית: בבוקר.
אדם: ואימא שלך?
מירית: כרגיל, שותקת.
אדם: הכאב אצלה גדול, איך תדבר?
מירית: הנה, תתחיל גם אתה.
אדם: אישה טובה אימא שלך... בלי מזל... עם בת כמוך...
מירית: נו קדימה, תאשים אותי גם אתה במה שקורה לה...
אדם: אני לא מאשים אף אחד.
מירית: כי אני לא אשמה! אף פעם לא הייתי אשמה. כולם רוצים שאני
אהיה אבל אני לא. הבאתי שתייה.
אדם: אז את באמת נוסעת.
מירית מוציאה בקבוק, אדם לוקח ולוגם, מירית עוצרת אותו.
מירית: הלו, לאט לאט, חזיר! אנחנו לא לבד.
אדם: אה נכון, האורח מחכה... ערב טוב אדוני, ברוך הבא לביתי,
מצטער שנאלצת להמתין לי... אפשר להציע לך משהו לשתות כפיצוי על
ההמתנה?
אבי: אפשר גם אפשר אדוני, הייתי אומר אפילו מומלץ לאור המצב
הנוכחי שלי... ואין צורך להילחץ, איני ממהר. לדאבוני טרם מצאתי
מקום טוב יותר להמתין בו.
אדם: להמתין למה, אם יורשה לי לשאול, אדוני?
אבי: לגאולה או למוות, אני מניח שזה אותו הדבר. ואם לא אז מה
שיבוא קודם.
אדם: אכן בחרת מקום טוב להמתין בו. (למירית) מישהו כאן לא שמח
היום.
מירית: האישה שלו זרקה אותו.
אדם: חחחחחחחח, מסכן, בגדת?
אבי: אני באמת לא רוצה לדבר על זה.
אדם: אז שיקרת.
אבי: אני באמת מבקש.
אדם: בגדה בו... מסכן, עזוב אותך משטויות. נשים, קיבלו צלע
עכשיו רוצות גם את הנשמה...חחחחח. קח תשתה.
נותן לו את המשקה. אבי מנגב את הפייה ושותה.
אדם: לא נורא חביבי, אם תספור את כמות שירי האהבה שנכתבו
בעולם, תלמד גם אתה שאתה לא היחיד...
אבי: זה לא ממש מנחם.
אדם: מנחם זה לא. הכאב שוזר את כולנו כחוט השני אל אותה תחושה
שחווינו מיד אחרי הנשימה הראשונה שלנו ונרגיש לפני הנשימה
האחרונה - בדידות.
אבי: בדידות.
אדם: אנחנו נולדים לבד ומתים לבד.
אבי: ובאמצע?
אדם: חוויות.
אבי: ומהי התחושה הראשונה והאחרונה?
אדם: כאב. (אדם שותה) הכאב בה להזכיר לנו את מחיר הבדידות.
אבי: הכאב מגן עלינו מפני הבדידות שמגנה עלינו מפני הכאב.
אדם: נכון מאוד.
אבי: הייתי אומר שיש כאן סתירה.
אדם: אני מקווה שלא כואבת מדי.
אבי: ומה מגן עלינו מפני שתיהן?
אדם: אהבה... ויין.
אבי: יין?
אדם: בבוקר, כשהכאב בראש יתחיל, הכאב בלב קצת ינוח. לחיים.
שותים, ליהיא נכנסת עצבנית. כולם מסתכלים עליה עומדת רחוק
מהספסל, שניר נכנס.
שניר: לאן את הולכת?
ליהיא: הביתה.
שניר: חמש דקות, אני אקח אותך.
ליהיא: לא צריך, באים לקחת אותי.
שניר: נו כמה דקות וזזים, מה תעמדי פה עכשיו לבד באמצע הלילה.
ליהיא: אני לא לבד (מצביעה על הספסל).
שניר: חשבתי שהם דוחים אותך.
ליהיא: זה עדיף מאשר להיות איתך כרגע.
שניר: אני אקח אותך.
ליהיא: באים לאסוף אותי.
שניר: מי, החבר החדש-ישן שלך?
ליהיא: חברה.
שניר: איזו חברה?
ליהיא: מה זה משנה? חברה...
שניר: אני כבר לא יודע, הוא מחכה כל כך בסבלנות...חזר?
ליהיא: חזר... אתה יודע שאין לי אליו כלום!
שניר: אני יודע, השאלה אם את יודעת.
ליהיא: אני כבר לא יודעת כלום!
שניר: מה קרה לך היום?
ליהיא: מה שהיה צריך לקרות לי כבר מזמן.
שניר: הייתי בטוח שאת יותר חזקה מהן, לא חשבתי שהן יצליחו
להשפיע עלייך ככה.
ליהיא: לחברות שלי אין שום קשר להחלטה שלי.
שניר: להחלטה אולי לא, אבל לדרך כן...
ליהיא: אתה טועה!
שניר: בואי ניכנס, כמה דקות, ואני אקח אותך הביתה, מבטיח.
ליהיא משתכנעת וחוזרת איתו לפאב. שניר נוגע בה.
ליהיא: אל תיגע בי בבקשה.
מירית: ראית מה זה, שור? גם זרקה אותו, גם לוקח אותה הביתה וגם
לא מרשה לו לגעת בה... פראייר.
אבי: ככה צריך להתנהג.
מירית: זו הבעיה איתכם הגברים, חושבים שאתם יודעים מה צריך אבל
בעצם אתם לא יודעים כלום... בגלל זה קל לנו איתכם... יש לך אש
שור?
אדם מוציא מצית, מירית מדליקה את הסגריה, רואה את השמיכה.
מירית: יפה השמיכה.
אדם: מחממת.
מירית: חדשה, איפה מצאת?
אדם: הבת שלי הביאה לי אותה.
מירית: יפה מצדה, למה אתה לא הולך לישון אצלה?
אדם: לא צריך... אני בסדר גמור.
מירית: מה בסדר? אתה יכול למות בקור הזה.
אדם: אמרתי שאני בסדר גמור!
מירית: הגאווה שלך עוד תהרוג אותך, ואם לא הגאווה אז הטמטום.
אדם: אני לא זה שנוסע.
מירית: אני לא מטומטמת, אני יודעת מה אני עושה.
אדם: הוא יפגע בך שוב.
מירית: לא הוא לא!
אדם: את יודעת שכן. אני לא מבין למה את צריכה לנסוע אליו, הוא
יעלם לך עוד פעם ואת תישארי שם לבד... איך תחזרי?
מירית: אני לא ילדה קטנה, אני יודעת להסתדר.
אדם: את כן... את רק בת שמונה עשרה, את חושבת שאת גדולה, אבל
את רק ילדה. לאן את ממהרת? חכי קצת, אחרת יהיה לך מאוד משעמם
בגיל 40... חוץ מזה, לפי מזג האוויר את לא נוסעת לשום מקום
בזמן הקרוב, בטח לא בבוקר.
|