הוא תמיד מגיע באמצע הלילה, מטפס אליי למיטה בשקט בשקט כדי לא
להעיר אותי. אבל האמת היא שאני בכלל לא ישנה, אני כל לילה מחכה
לו שיגיע ועושה את עצמי בכאילו, רק אז אני באמת נרדמת.
אמא אומרת שזה ככה מאז שאני קטנה, שתמיד הייתי מחכה שהחדשות
יגמרו בטלויזיה והם היו הולכים לישון, אז הייתי רצה על קצות
האצבעות לחדר שלהם. הייתי אומרת שיש לי שדים מתחת למיטה. וזה
באמת היה נכון, עד היום אני רואה אותם ואמא אומרת שאני כבר בת
עשרים וחמש והגיע הזמן שאני אתנהג כמו בנאדם ולא כמו תינוקת.
זה הלילה הרביעי שאני מול הטלויזיה, מקשיבה לקולות הרחוב
הולכים ודועכים כמו הסיגריה שנגמרת לה במאפרה. "שאיפות" צוחקת
לעצמי בראש.
ברגע שהמכונית האחרונה חוצה את הרחוב והחתול האחרון מוצא לעצמו
מכסה מפני הגשם, זו בערך השעה שהם יוצאים לי ממתחת למיטה, לתוך
הסלון והמטבח וגם למקלחת. אני רואה את הצללים שלהם משוטטים
ברחבי הבית. אני מדליקה את האור והם עוד שם, פותחת חלון אך
לשווא.
אני מתקשרת לאמא אבל היא רק צועקת על השעה ואומרת שאני צריכה
טיפול.
אולי היא צודקת, אולי זה הגשם שלא מפסיק, או שאולי זו העובדה
שזה הלילה הרביעי שאני מול הטלויזיה והוא עדיין לא הגיע.