כל בוקר זה אותו דבר. כל בוקר את מגיעה לבית הקפה, מחכה עד
שאני או אחד משאר המלצרים יבואו אלייך וישאלו מה את רוצה, ואת
מבקשת קפוצ'ינו. אני עובד בבית קפה שכונתי, מקום קטן ונחמד,
שקט לאנשים שאוהבים פרטיות. ואת באה לשם כל בוקר. כל בוקר אני
רואה אותך. את לא קוראת עיתון או ספר, או ממלאת תשבצים, אלא
פשוט יושבת שם, לוגמת מהקפוצ'ינו, מסתכלת לתוך הכוס כאילו את
קוראת עתידות, כאילו שגורלך נמצא שם. ואת מסתכלת לעבר החלון,
וכשאני מנסה לראות מה צד את עינייך, אני לא רואה שם דבר, אלא
רק את גן השעשועים שבקצה הרחוב. והעיניים שלך, אף פעם לא הבנתי
איך למישהו יכולות להיות כאלה עיניים. כל כך עצובות, כל כך
שקועות, ראו הרבה כנראה.
ולא משנה כמה אני מנסה לנחש מה עבר עלייך, זה אף פעם לא יתאים
לך.
את הרי כל כך אלגנטית, תמיד באה עם איזה חליפה מחויטת, או בקיץ
עם גופיות עדינות ותכשיטים שתמיד נראו מיליון דולר. בעצם, את
כולך נראית מיליון דולר, ואין לך איזה יופי מיוחד. בסך הכל
שיער חום בהיר, ואת די רזה, ויש לך גזרה טובה, ותווי פנים
לא-מי-יודע-מה. ועדיין, משהו בך מושך אותי להסתכל שוב, ושוב,
ושוב, כל בוקר מחדש. ואחרי קצת יותר משעה, את קמה לאיטך, שמה
את כוס הקפה הריקה על השולחן והולכת. אני מנסה לחשוב במה את
עובדת. כי אף פעם לא נראית כל כך רשמית, או ייצוגית.
אף פעם לא באת עם עוד מישהו, אז לא חשבתי שאולי יש לך בעל, או
ילדים, וגם אף פעם לא באת עם חברות, מעולם לא דיברת בסלולארי
שלך, או עשית משהו שמעיד על כך שיש עוד אנשים בחייך, וכך תמיד
נראית כל כך בודדה, שזה שובר את לבי כל בוקר מחדש.
שאר המלצרים והמלצריות שעובדים איתי תמיד מפיצים שמועות
ומלחששים מסביבי. אני מנסה לא להקשיב. אני לא רוצה שהתמונה
שלך, מחזיקה את הכוס קפה, כאילו את מחזיקה איזה אוצר, נהנית
מהמגע החמים של הכוס, שואפת את ריח הקפה לתוך האף ואז שותה
בלגימות קטנות, כל פעם קצת, ונהנית מכל רגע, תיעלם אי פעם
מזיכרוני. אבל גם אם כשאת חוזרת כל בוקר, אני מופתע מחדש,
כאילו שאתמול ושלשום ויום לפני זה, זה לא קרה, כאילו שלא משנה
עד כמה אני אסתכל, זה תמיד יהיה חדש בשבילי. את כולך חדשה
בשבילי. אני מרגיש כאילו יכולתי לדבר איתך על כל דבר שבעולם
ואת לא תצחקי, אלא רק תקשיבי, עם הכוס ביד, עוצרת אותי מדי פעם
כדי שתוכלי ללגום קפה, ולא מגיבה עד שאני מסיים, ואז, אחרי
ששפכתי את ליבי בפנייך, את תרציני, תסתכלי לי לתוך העיניים,
ותאמרי כל מה שאת חושבת באותו רגע, ותייחסי חשיבות מלאה לכל
מילה שיוצאת לך מהפה, כאילו שאם תטעי, משהו נורא יקרה. אני
מנסה לחשוב בת כמה את, את נראית לי לפחות 20, אחרי צבא, כמובן.
מן סטודנטית כזאת, אולי טיפה יותר מבוגרת.
תמיד רציתי לגשת אלייך, לספר לך את סיפור חיי ושאת תקשיבי, אבל
משום מה זה אף פעם לא קרה. לא העזתי. את נראית לי מושלמת מדי
בשביל לשמוע סיפורים משעממים מאחד כמוני, את נראית כאילו את
הרבה מעבר לכל זה, כאילו את נמצאת בעולם הזה בטעות.
תמיד יכולתי לדמיין אותנו ביחד. כל בוקר, בדירה שלך, שמעוצבת
בסגנון צעיר, נראית כמו מיליון דולר, אני יושב על הספה, קורי
השינה עדיין בעיניי, את מציעה קפה, הולכת למטבח עם הטי-שירט
הגדולה שמכסה הכל, ובאה עם שני קפוצ'ינו ביד, ואנחנו מדברים על
כל הנושאים שבעולם, מתבדחים, צוחקים, מרכלים, וזאת מן שעה
מקסימה כזאת, רק של שנינו. ובינתיים אני עדיין עובד כמלצר,
מסתכל עלייך רוב השעה שבה את נמצאת בבית הקפה, מנסה לדמיין את
סיפור חייך, וככה זה נמשך לנצח. לפעמים הייתי מתפלל שתישארי
עוד קצת, עד שאני אאזור מספיק אומץ לגשת אלייך, עד שאני אסלק
את כל הפחדים המטופשים שלי ואבוא אלייך, ואגיד בפשטות, "היי",
ואתן לך חיוך מקסים, ואת תמצמצי בהפתעה כמה פעמים, ואז תחייכי
חיוך מלא חן, ותגידי, "היי", ואני אציג את עצמי, וככה תתגלגל
השיחה. תמיד קיוויתי שאם אעשה זאת זה לא יראה כמו ניסיון עלוב
להתחיל איתך. כי אני ממש לא בנאדם כזה. אבל בעצם, מאיפה לך
לדעת את זה? ככל שאני מנסה לפענח את תעלומת היותך את, ככה
הייאוש הולך וגדל.
את כל כך מסתורית בעיניי, כל כך לא שגרתית, מן משהו מופלא
וחדש, שצריך לקלף קליפה אחרי קליפה כדי לזהות מה זה.
אף פעם לא שמעתי אותך אומרת משהו יותר מ"קפוצ'ינו" למלצר ששירת
אותך, ותמיד עניין אותי לשמוע עוד מהקול שלך. הוא בטח מקסים,
בצבעי גוון עשירים וססגוניים. ובטח יש לך צחוק פעמונים,
שמתגלגל ומדביק אחרים להצטרף, שבא עם חיוך גדול וגומה, וכל זה
בטח יוצא מעמקי נשמתך, מכל הלב.
תמיד חשבתי שאת מאותם האנשים שאתה חולף על פניהם בנסיעה
באוטובוס, ושאתה תוהה עוד בשנייה הזאת מה הביא אותם לעולם הזה,
מה סיפור חייהם, ושהיית רוצה להכיר אותם, וכל זה בשנייה אחת,
שבה אתה חולף על פניהם עם האוטובוס, כשאתה מסתכל מבעד לחלון.
תמיד עניין אותי לראות אותך ביומיום, איך את מתפקדת, האם את
אחראית ומעשית, או פזיזה ועושה הכל מתוך אינסטינקטים? או שאולי
את קולנית וצחקנית ושטותית וילדותית, או אולי רצינית ושקטה?
אולי את אימפולסיבית וכוחנית, או עדינה ושברירית? הייתי רוצה
להכיר אותך, אם רק הייתי מעז.
אם רק הייתי מושיט יד, הולך עם הרגליים, ואומר, "היי" ארור
אחד, עם חיוך, לא משנה עד כמה מזויף או לחוץ הוא, העיקר שתראי
שהנה, אני פה, להכיר אותך, ואני עושה משהו בקשר לזה. תעריכי.
והייתי רוצה שאת תחזירי לי חיוך, אולי לחוץ ומזויף כמו שלי,
ותגיבי, ולא תביני מה הבנאדם הזה, שאת לא מכירה, הזר, בא לך
פתאום, את הרי באה לפה כל יום והוא לא דיבר איתך אפילו חצי
מילה, והנה הוא בא פתאום, מצפה שתגיבי בחביבות ושהשיחה תזרום,
ובכל זאת, משהו בו נראה לך תמים וישר וכנה, ואת תשתפי פעולה,
למרות שאת שונאת שאנשים מנסים להתחיל איתך.

עכשיו כבר 7:59. אני יודע שאת אמורה להגיע עוד דקה בדיוק, כי
אף פעם לא איחרת, כאילו מישהו קבע לך את השעה מראש. והנה אני
שומע את פעמון הכניסה, ואת צועדת לך בקו ישר לשולחן הקבוע שלך,
שמשום מה אף פעם לא ראיתי אותו תפוס על ידי מישהו מלבדך,
כרגיל, נראית מיליון דולר בגופייה הדקיקה והחצאית המתנפנפת,
ומתיישבת, ומחכה. ובינתיים את מסתכלת לחלון, רואה את הילדים
מפזזים בשמחה בארגז החול בגן השעשועים ממול, ואני תוהה אם זה
נוגע ללבך. בינתיים מישהו מסמן לי לגשת אלייך, כי שאר חבריי
לעבודה עסוקים כרגע, ולימור חולה, וגיא לא יבוא, אפרת טסה
לחו"ל, ובקיצור, לך אליה. אז אני הולך, מרכז את כל הווייתי
בהליכה הזאת, וכל צעד עולה לי בכוח רב, וזה נראה כאילו המרחק
בינינו לא יצטמצם לעולם, ואת עדיין ממשיכה להסתכל מבעד לחלון,
לא שמה לב שמישהו ניגש אלייך. "היי", אני אומר, ואת מסתובבת,
מופתעת, "קפוצ'ינו", את אומרת בטון הרגיל וחסר ההבעה שלך, בו
את משתמשת רק למילה הזאת. אני מתיישב. סוף-סוף זה קורה. אני
מולך עכשיו, ואת מופתעת עוד יותר. "היי", אני אומר, מחייך חיוך
עצבני קצת, אבל מראה לך, 'היי, אני לא מזיק', את עדיין מופתעת,
אבל יש רמז של חיוך בכל זה, ואת אומרת בהיסוס קל, "היי", בצבעי
גוון עשירים, ומחייכת חיוך מקסים, עם קצת עצבנות, כמו שלי, אבל
שבטח בא מכל הלב.