דפנה שרה לצידי את dance me to the end of love
הייתי יכולה לשיר לרקוד ולבכות בד בבד
איתה ועם ליאונרד
שישבו איתי בסלון
אלמלא נדדו המחשבות
אודות
'קריסת הזן'.
ליאונרד על הזן
ואני על הדמיון המודרך
שמנסה להדריך אותי כל יום מחדש
איך 'לעצום את העיניים'
לעצום אותן?
ולראות את האור בקצה המנהרה
ולהזמין אותו קרוב קרוב אליי
להיות מוארת בעלטה
לגרש את החושך
ולהאיר את הסביבה
ובעיקר בעיקר
לחיות-לחיות ומתוך שמחה
ולשנן כל יום מחדש
את 'לא לפחד לא לפחד כלל'... לא לפחד כלל?
חשבתי
למה אני מוכרחה?
למה אני מוכרחה לשקר לעצמי
ולך? ולך? ולכולנו?
אני בדיוק כמו ליאונרד
לא מצליחה לראות כאן את חצי הכוס המלאה!
fuck you אני מסננת
איזה בולשיט זה לחיות מתוך שמחה.
כשאני לא שמחה
אני לא שמחה!!!

וכבר לא לוחמת.

מה כבר יכול לשמח אותי היום כל כך?
שכדור הארץ מתחמם וגילו כוכב חדש?
שאולי אולי יהיה כדור חדש
אחרי שנשמיד את הכדור שלנו?
שאף אחד לא יודע כבר מה יהיה מחר?
מה יהיה?
כשהמורים מתקבצים בהמוניהם בכיכר
החינוך קורס הערכים מתמוססים
והאדמה רועדת והלבה מתפרצת
והיד נטויה והעיתונות חוגגת
מה כבר יכול להיות יותר טוב מחר?
משה רבינו ירד מראש ההר?

אבל אנחנו לא נפסיק!
לכתוב לשיר לרקוד ולבכות לבכות לרקוד ולשיר ולכתוב
בד בבד בד בבד בד בבד
        לא נפסיק לכתוב? לא נפסיק לשיר?


                           היי דני יקר.
                            היה נהדר ותודה.
                            ודפנה'לה יש לך קול נהדר.