איתי קם מאושר היום כמו בכל יום בתקופה האחרונה. הוא קם אחרי
שנת לילה בריאה, התמתח והלך לראי להתבונן בקורי בעכביש שהצטברו
בעיניו, שפשף עיניים והלך להרתיח את המים בקומקום. בדרך למקלחת
לצחצח שיניים הוא הפעיל את מערכת הסטריאו בדיוק בווליום הנכון
לאותו בוקר. שעה מעכשיו איתי יצא ליום שישנה את חייו אבל כרגע
הכל התנהל כרגיל.
אחרי שצחצח שיניים חזר איתי למטבח מזג לעצמו מים מהבילים לכוס
מלאה עלי מרווה, פתח את ארון התרופות ובלע את הכדור שהפסיכיאטר
רשם לו לפני קצת יותר משנה.
על האריזה רשום היה "לורקס" שזה בעצם שם יפה לדור החדש של
הפרוזק שזה בעצם בדיוק כמו הדור הישן רק קצת פחות יעיל.
איתי בלע את הכדור באופן אוטומטי כמו בכל בשתים עשרה השנים
האחרונות. הוא לא פיספס יום אחד.
לאיתי יש חברה, משרה סבירה ומספקת בחברת שיווק תרופות ומשפחה
חמה. אלו עטפו את חייו של איתי בעטיפת צמר גפן באותם ימים.
לאחרונה הוא חזר לצייר. זו הייתה התרפיה הישנה שלו, לפני שגילה
את הפרוזק, זה היה המפלט היחיד שלו מעצמו. עכשיו הוא עשה את זה
מכוח ההרגל. הציור האחרון, זה שסיים אתמול בלילה, דמות אדם
שמחזיק בברטה ומכוון אותה לראשה של בחורה צעירה, עמד על הכן.
איתי ידע שהוא צריך לאחסן אותו איפשהו בעליית הגג. זה היה
מהציורים הפחות מוצלחים שלו. האמת שבשנה האחרונה הוא לא צייר
שום דבר באמת אבל זה לא עצר אותו מלהמשיך.

עוד כשהיה ילד, איתי היה נוטה לבכות יותר משאר הילדים בגן. את
הדיכאון הראשון איבחנה פסיכאטרית  מתחילה שהייתה חברת המשפחה,
עוד לפני גיל 15. אמא של איתי נלחצה והחליטה שהיא חייבת לשמור
על היקר לה מכל. איתי היה מרוכז בעיקר בעצמו באותה תקופה ולא
כל כך הבחין בכל ההמולה מסביבו, גם הוא ידע בתוך תוכו שיחסית
לשאר האנשים בעולם הוא עצוב יותר.
כשדיבר בפעם הראשונה עם הפסיכיאטר, הוא אובחן כחרדתי קל. איתי
לא הרגיש פחדן או חלש יותר משאר הילדים שהקיפו אותו, ההיפך -
הוא היחידי שמרגיש באמת. אימא של איתי לחצה והפסיכיאטר השלישי
שכנע את עצמו ואת איתי אחרי שלושה מפגשים קצרים שמדובר בדיכאון
קליני וכדאי להתחיל בטיפול בפרוזק. אימא של איתי נורא שמחה.
עכשיו החיוך יחזור להאיר את הבית.
איתי שתק.
כל יום לפני בית ספר הוא לקח כדור אחד.
ההתחלה הייתה מדהימה, המועקה שרבצה לו בבטן נעלמה לאט לאט,
הלחץ התפוגג והחיוך חזר. איתי אפילו נרשם להופיע בפורים מול
ההורים. אחרי ההופעה אימא שלו רצה איתו שהרופא יוריד קצת את
המינון כי איתי עושה מעצמו צחוק ולא אכפת לו.
אחרי חצי שנה נראה היה שהכל מסתדר. איתי הפך נורמאלי. הוא כבר
לא הסתגר בחדר וכמעט ולא הלך לפסכיאטר, הוא כבר הבין איך צריך
לחיות. את הכדורים הוא המשיך לבלוע.
איתי עשה מה שאמרו לו. הוא סיים בגרות בהצטיינות, מצא חברה
ראשונה והתגייס לגולני. הוא כבר שכח מזמן איך זה להיות איתי של
פעם. הוא הפסיק להסתגר בתוך עצמו. בסוף כיתה י"ב אחת התלמידות
מהכיתה המקבילה קפצה מהמרפסת ומתה. איתי היה בפעילות של השכבה
הבוגרת של הצופים באותו ערב. הקומונר נכנס להודיע לכולם את
ההודעה וביקש שיתנהגו בבגרות ורצינות ואמר שמחר בשעה שש כולם
מתבקשים להגיע לבית הקברות לחלוק כבוד אחרון.
כל החברים של איתי תפסו את הראש כלא מאמינים. איתי שחרר אנחת
רווחה. הוא שמח עמוק בפנים שזה לא הוא והודה לאמא שלו
ולפסיכיאטר שחיברו בינו לבין פרוזק. איתי לא היה עצוב כל כך
לשמוע על ההתאבדות הוא לא הכיר את הבחורה ממש טוב ובכלל רוב
הזמן הייתה לו בבטן תערובת נפלאה של תחושות שחבל היה להרוס
בגלל אירוע מינורי כל כך.
איתי גדל והפך לגבר שאוהב את כולם. היה כיף סביבו, הוא היה
מוקף חברים וחברות הוא כבר שכח לגמרי שהוא לוקח תרופות. אצל
הפסיכאטר הוא לא ביקר כבר שנים. רופא המשפחה בקופת חולים מחדש
לו את המרשם בכל חודש.
בצבא איתי היה מורעל, כל סיסמאות הקרב תפסו אותו כאילו המציאו
אותן רק להקל על המחשבות הקשות שמלוות אותו במסעות. היה לו
נעים להיות חלק ממשהו גדול. אחרי חצי שנה בצבא שהוא הרגיש
שתחושה מוזרה משתלטת עליו. הוא ערק לפסיכאיטר וזה הגדיל את
המינון באופן זמני לפחות עד שאיתי יסיים מסלול.
לא היה לו קשה לשמור את זה בסוד, הוא כבר התרגל. אמא שלו אמרה
לו עוד כשהיה ילד פרוזק זה לא דבר שמספרים לכל אחד אז איתי לא
סיפר בכלל.
היחסים שלו עם ההורים היו מעולים באותה תקופה, הם התראו
באורגיה גדולה של חיוכים סביב השולחן כל שלושה שבועות בממוצע.
העמידה במחסומים קצת העיבה עליו אז המינון נשאר גבוה כמעט עד
השחרור. אחרי שאיתי השתחרר הוא התחיל לעבוד ולחסוך לקראת
השחרור וחזר בהדרגה ולמינון הקודם. איתי היה מאוד מרוצה
מהשליטה והטיפול שלו במחלה, הוא כבר הספיק לראות מה דיכאון
עושה לאנשים ושמח שהוא ניצל.
כשאיתי התחיל לעשן סמים קלים בדרום אמריקה הוא הוריד קצת את
היד מהפרוזק. בחודש האחרון שלו הוא כבר לא לקח כמעט בכלל את
הכדור.
אחרי הנחיתה הוא חזר לתרופה שלו מהר מאוד אבל כמו נכים שמנסים
לטפס על האוורסט, איתי רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול גם בלי
התרופה. הרופא המליץ נגד ואימא נלחצה אבל איתי התעקש.
הוא הוריד מינונים בהדרגה וניסה להיפטר מהטעם המתוק של
הסרטונין, אבל כדרכו של פחדן ברגע שאיתי קיבל טלפון שהוא לא
התקבל ללימודי רפואה כמו שתכנן, דמעות חנקו אותו והוא חזר
לתרופה.
זה לא שאיתי לא בכה באמת לאורך השנים, הוא בכה כשחברה שלו זרקה
אותו ובכה כשהכלב שלו מת אבל הפעם זה הרגיש לו שונה, כואב קצת
יותר ממה שהוא רגיל. הוא מהר מאוד שכח למה הוא התעקש להפסיק.

היום בערב זה עומד לקרות. היום החיים שלו הולכים להשתנות.
איתי כבר הגיע לגיל היעד שקבע לעצמו לנישואין.
הוא יוצא עם ליטל כבר שנה והם מאוהבים עד הגג. הוא לא תכנן את
ההצעה יותר מדי. הוא פשוט הולך לשלוף את הטבעת אחרי ארוחת
הערב.
איתי חזר הביתה לדירת שני החדרים הקטנה שהוא וליטל חלקו בחצי
השנה האחרונה במרכז תל אביב ונכנס להתקלח. הוא יצא מחויך
כהרגלו למטבח, סידר את הכלים היפים שהם קנו יחד בשוק הפשפשים
לאירועים מיוחדים, חלץ בקבוק יין והתיישב עם הרגשה חמימה
בבטן.
ליטל נכנסה בדיוק בזמן, השעון בתנור בדיוק צלצל וחיוך רחב קיבל
את פניה, היא נתנה לאיתי חיבוק גדול ונשיקה אוהבת והתיישבה
מולו.
איתי הוציא את הטבעת וליטל הסכימה.
היא זרחה בשבועיים הבאים מאושר בייחוד אחרי שבשבועיים האחרונים
היא הרגישה שהם מתרחקים. הם מאוהבים והולכים לחיות יחד עד יום
מותם, חשבה לעצמה. אפשר לומר שזה היה הרגע המאושר בחייה.
איתי שמח נורא.
בדיוק אותה שמחה שהרגיש בקבלת הבגרות , יום הגיוס, יום השחרור,
ימי הולדת, יום העצמאות, חג ירושלים, ופרק ב'חברים'.