תמר: צלילה לעומק במים הקרירים המלטפים נשמתי... ואין
כיוון אחר אלא למעלה לתכלת השמים

אוריאל: מתי ?

תמר: עכשיו בוא אלי.

אוריאל: מחר עם זריחה על חוף ימה, להתאחד עם האלוהים כדי
לרפא.

תמר: לרפא את...?

אוריאל: אותנו, את נשמתנו, משפחותינו, את כל החולים
מסביבנו. יש לאהבה האלוהית את הכוח לפתור את כל הבעיות!

(אוריאל ותמר מתחבקים על חוף הים, חיבוק ארוך, כואב, חיבוק
עמוק וממושך)

תמר: הרוח השורקת באוזני מחרישה הרעש בחיי, הנגיעה המרחפת
על שדותי מבקשת מקום אך נסוגה...
הרוח והמלל מסיחים את דעתה... תודה

אוריאל: הרוח איננו נסוג, הוא כאן בתוכנו, פעיל, אוהב,
נדיב, מחבק, נותן ללא כל חרטה, ללא כל נסיגה.

תמר: כשעיני עצומות, רואה חיוך מולי והחיבוק סביבי,
והנגיעה לאורכי וכולי בהתמסרות ורכות לרגע האלוהי הזה...

אוריאל: הרגע האלוהי הזה בא בהתמסרות אין קץ לאלוהי,
ליופי, לאני הנעלה שבתוכנו, מתוך יכולת לתת לנזקקים את אהבתנו,
לרפא חולים ולהעניק להם אושר בריאות ותקווה.

תמר: עוד דבר אחד, לא מספיק עשינו לחברתי... ואולי משהו
לאמא גולדוואסר. מאוד קריטי כעת.

אוריאל: טוב להתפלל למען אחרים ללא אינטרס אנוכי, בהתמזגות
עם הטבע האלוהי בתוכנו... כדי להעניק את הנעלה ביותר לחולים
ולרפאם.

תמר: יש ערבוב בין אנוכי לאחר... אני מבקשת הכוונה לדרך.
האם כבוד השופט מדבר?

אוריאל: אין עירבוב, הכל נקי טהור. אין שיפוט, רק קבלה,
נתינת ענק ואהבה חובקת כל. זו דרך.