(אני אשקר אם אומר
שאני לא מרגישה יותר.
אבל האמת היא שהרגשות שלי
כל כך כהים
עד שרק לעיתים,
בשעות העצובות של הלילה
אני נזכרת בך).

בוא נדבר קרבה.

בשלב כלשהו אתה תגלה
שזה לא מקרי שנגמרו לנו המילים
ונותרו רק מעשים ריקים מרגש.
אבל בנתיים,
נסה למצוא לי
סיבות מספיק טובות
להישאר איתך עכשיו
אני יודעת שאתה לא תמצא,
בדיוק כפי שאני יודעת
שאתה לא תתקשר,
למרות שהבטחת,
למרות שקיוויתי נורא.

אני רוצה להיות מסוגלת,
לדבר עליי ועלייך, ולא עלייך ועליי.
אני יודעת שאתה לא מבין את ההבדל,
אבל הוא גדול מכפי שאצליח לתאר
(אתה, ואני ואתה ואתה ואתה)

פעם יכולתי להתייחס אלינו,
בתור אנחנו.
אבל היום, הכל כל כך רחוק
עד שאני בקושי יכולה להיזכר
איך להיות חלק מהאנחנו הזה
היה גורם לי לחייך.

בוא נדבר קרבה.

אם רק היית נותן לי
הייתי מכירה לך את המושג הזה באמת,
כמו שהוא צריך להיות
בלי הסתייגויות.
אבל אתה
לא מסוגל לחבק אותי
אתה פוחד לגלות שאתה עוד אוהב,
כבר אינך מלטף אותי על הראש
ואינך לוחש לי עוד באוזן-
"קטנה שלי, קטנה שלי, קטנה שלי"
מפני שאולי תבין סוף סוף,
שאתה מלא בי, באותה מידה שאני זקוקה לך.

לפעמים כשאתה נוהג,
אני מסתכלת בך
ורואה איך המחשבות שלך, כמו שלי
רצות בראש בקצב מסחרר,
אבל יוצאות ממנו, כמו אצלי,
מגומגמות ואיטיות.
אולי אנחנו דומים מדי.

אתה חושב שהכל מקרי,
היד שלך מרפרפת על היד שלי,
מבט נתפס פה, חיוך קטן שם.
הריח שלך, הריח שלי, הריח שלנו.
כשאין אתה ואין אני.
יש אנחנו.
אחרי הכל, למרות הכל- אנחנו.




18.11.07
כל שיר הוא השיר האחרון שאני כותבת עלייך.