חלמתי עליך, היום.
חלמתי שנעלמת, אף אחד לא מצא אותך, אולי ברחת.
ואני אפילו לא ידעתי.
כל הגוף שלי כואב אותך, עורג לך.
אמרתי להם שלא יכול להיות שנעלמת, הרי רק לפני כמה ימים שמעתי
ממך.
אתה עושה את זה לפעמים, שולח הודעה, מזכיר שאתה בסביבה,
מתגעגע, שלא אשכח.
התעוררתי מבוהלת, בוכה. כ"כ רציתי להתקשר לשמוע את הקול שלך,
לומר שגם אני מתגעגעת, שכ"כ קשה לי בלעדיך, שאני צריכה אותך.
שאני אוהבת יותר ממה שאני יכולה.
אבל אסור. אני חייבת להיות קשוחה, אחרת, מי יודע, אולי תבהל,
תברח באמת וכבר לא יהיה לי אותך. אפילו לא שעה בסופי שבוע,
אפילו לא הודעה אחת לכמה ימים.
אני רוצה לומר לך שיש עוד מישהו, שמנסה שמתעקש, שברקע כל
הזמן.
אני יודעת שהוא הבחירה הנכונה, ולא אתה, אבל משהו בי מסרב
לוותר, להרפות ממך.
ובכל רגע ביום אני חושבת רק עליך, על כמה הייתי רוצה להרגיש
אותך סביבי, לידי.
לשמוע את הנשימות שלך, לראות את החיוך שלך, כמה אני מתגעגעת
לישון איתך.
איך השפתיים שלי מחפשות את שלך, איך בראש שלי, הידיים שלי
משתלבות בך.
אתה לא שלי, אני לא שלך.
אנחנו לא קיימים, אני זו שעשיתי את הבחירה. וזה כ"כ כואב וכ"כ
מאוחר.
ולעולם לא תדע.

די, תלך מחיי. תעזוב אותי לנפשי, שכח את הקיום שלי ואולי אני
אצליח לשכוח את שלך.