פאק! פאק ! פאק! אני מזהה את הרעש הזה. שיט! זה לא הצליח.
עכשיו הם לא יוותרו לי. אני חייב לחזור אליה. היא טובה
במחבואים. ההשלכות מחכות לי בקצה הפרוזדור הארוך. הם הבינו,
שאי-אפשר לסמוך עליי. אני חייב לעוף מכאן. להגיע אליה. לברוח
לפני שיגלו, שגיליתי. צריך לקום בזהירות. אלוהים, איזו
סחרחורת! לנשום. לנשום. לנשום. לפקוח שוב את העיניים ולעמוד.
לעזאזל עם המקום הזה, כמה קומות. טוב, החלון זו לא אופציה
טובה. יותר מדי תשומת-לב, לא נחוצה.
תחשוב מהר. התרכז! איך אפשר להתרכז כשאתה מרגיש כמו הגה של רכב
מרוץ? מה הם עשו לי? ובכל זאת, ברירות אין לי. החלופה לא באה
בחשבון.

29. בפעם הקודמת זה היה 28. הם חושבים, ששכחתי. לפחות הם
מגוונים. מה השעה בכלל? השעון של הגברת, מחוסרת ההכרה, פה מראה
14:12. יש לי בערך שלוש דקות תמימות, עד שאחותי תחזור לחפש
אחריי. אבל היא לא תמצא, ותוך שניות כולם יחפשו אותי. ואז בכלל
אין לי סיכוי להגיע לשם. אני לא אקבל צ'אנס נוסף להיעלם לחולי
הנפש האלה. זה חייב לקרות עכשיו, אחרת, הלך עליי.
אני אתחבא לה בשירותים ואפתיע את הכלבה מאחורה, זה יקנה לי
מספיק זמן, לפני שהבוס שלה יגיע. נקווה שזה יעבוד.

"צהריים טובים!", בת-זונה, תיחנקי! עטפתי לה את הראש בשקית
אשפה מהפח ליד האסלה. תוך שניות היא כבר ספרה בלטות ונרדמה.
הפסיכית הזאת לקחה לי את הבגדים. היא כל הזמן עושה את זה.
מעצבנת. מגיע לה. ששש... שקט, לדעתי. הוצאתי את הראש מהדלת,
הצצתי לראות, אם השטח פנוי. עושה רושם שכן. המעלית נמצאת בסוף
המסדרון מימין. אולי, בעצם, עדיף לקחת את מדרגות החירום? יש
מצב שזה מפעיל את האזעקה, אבל. רגע! אולי אני אפעיל את האזעקה?
זה בהחלט ימשוך את תשומת לבם ויעסיק אותם קצת. מעולה! אני בדרך
אלייך.

דווקא אני נפלתי על נהג המונית הכי איטי בעיר. יש מצב שזה קשור
לעובדה שאני בתחתונים. ושאין עליי שקל. אהה ו... הסכין שלקחתי
תוך כדי ריצת האמוק, שדפקתי בדרך החוצה, הנושקת לו לגרון כנראה
מלחיצה אותו. נו טוב, העיקר שהצלחתי. אבל הם יודעים איפה למצוא
אותי. הם מחכים לי כבר. מצפים.
החלאות האלה לא יתפסו אותי, שוב. אבא שלי, שלח אותם עליי. על
משפחה אסור לסמוך יותר.
אני רק עם עצמי. נטו. ונכון לעכשיו, אני בדרך לשם, למקום הסודי
שלי.
הכל מוכן שם כבר. היא מחכה רק לי. בטח היא חושבת שהתחרטתי.
אסור לה להתייאש.

אחת. שתיים. שלוש! התחלתי לרוץ בלי להרגיש, בכלל, את הרגליים.
נפלתי על השטיח החום הגס, לפחות זה לא מרצפות. קמתי מהר.
המשכתי לרוץ, שפוף, עובר אינספור דלתות של חדרים, מלאים באחים
הקטנים שלי לקרב. אם רק הייתי יכול לבוא בשבילכם אחר-כך. אבל
ידעתי שלא הולך להיות אחר-כך. הם יצטרכו להסתדר לבד. בדיוק
כמוני. המשכתי דרך המטבח, הרמתי סכין מהשיש רק-על-כל-מקרה,
עברתי את העמדה הראשית, והגעתי לכניסה של מדרגות החירום. פתחתי
את הדלת. יש! תתחילו לרוץ אידיוטים. האזעקה הופעלה.
ועכשיו לחלק הקל - המעלית.

לובי. הכל היה מטורף שם. ניסו לעשות סדר. כמה רופאים! כמה
אחיות! כמה משפחות מודאגות לחיי יקיריהן! הנה אימא, היסטרית
יותר מהרגיל, אוחזת לאבא את היד ודומעת. בלה בלה בלה. ביי
ביי!
הם בחיים לא יצליחו לתפוס אותי. להחזיר אותי. ניצחתי אותם. הם
לא מבינים שאני הרבה יותר חכם ממה שהם חושבים. אני כבר מגיע.

"עצור פה!", טיפש הנהג הזה. שיספתי לו את הגרון. יש לו פרצוף
של מלשן. אני יותר חשוב. זהו. אני סופסוף פה. אף אחד אחר לא
היה פה. לא נגעו בכלום. המיטה שלי. התמונות שלה. השמלה שקניתי
לה, הכל פשוט מושלם. אבל לא יותר מושלם ממנה. הפנים שלה כמו
בובת פורצלן. כזאת לבנה.
והיא גם, עדיין שוכבת על המיטה שלי, אוחזת בתמונות שלה לובשת
את שמלת הכלה, שקניתי לה.

אין לה יותר צורך בעפעפיים, העיניים הירוקות שלה פקוחות ללא
הפרעה. מביטות בי. קוראות לי להצטרף אליה. לקחתי את אותה מטפחת
לבנה, שניגבה לה את הדמעות, לפני שנרדמה, וניגבתי את הדם הכחול
מהתער, שליטף את פרקי ידיה. נשכבתי לצידה, אחזתי בידה וליטפתי
את גרוני.