רבות וגדולות נכתבו זה מכבר על ארוחת החג, ואין זה משנה אפילו
באיזה חג מדובר, שהרי העיקר שיהיה שמח, ואם לא שמח לפחות שיהיה
אוכל, ואם כבר אוכל כדאי שיהיה הרבה. כן כן, אלו רגעים מעטים
של שקט במדינת ישראל, כאשר ניתן לשמוע את הצרצרים מצייצות ואת
הציפורים נמעכים מתחת לגלגלי האופניים של ילד שמאחר הביתה,
בזמן שכולם סותמים את הפה לרגע, ולועסים. אך לא בלעיסה עצמה
הייתי רוצה לעסוק, אלא דווקא בפעילות הפיסיולוגית המלווה אותה,
ובעיקר במוצאי חג. ואכן קרה המקרה במוצאי חג, ואין זה משנה
אפילו באיזה חג מדובר. הלכתי לי ברחוב שמח וטוב לבב, ולפתע
תחושה מוכרת בבטני גרמה לי באופן מיידי להביט אנא ואנא ולנסות
למצוא איזו מסעדה או אולי בוטיק שירשו שימוש בחדר הנוחיות.
ואכן במהרה מצאתי מקום כזה, אך במקום להכנס אליו, נכנסתי
למוזיאון לאומנות מודרנית שעמד ממול.


מנוסה בעניינים מעין אלו, שהרי אין זה המקרה הראשון (ולבטח לא
האחרון) בו נדרשה הפגנת סיבולת, סבלנות והרבה לחץ אישי, ניגשתי
היישר אל אחד המוצגים, ואגב הסרת יצירת האומנות מעל הבסיס הקטן
ששימש לה כבמה, ביקשתי מהמאבטח לקרוא לאוצר המוזיאון. כאשר
הגיע המכובד, הפשלתי את מכנסי והכרזתי בקול:


"שלום לכולכם גבירותי ורבותי, אני שמח שבחרתם להצטרף אלי ברגע
זה של יצרים, יצירתיות ויצירה! אני הוא טרי רוז, ואני עוסק
באמנות הנוצרת מול הצופה. אולי יצא לכם לראות את עבודותי
האחרונות בתחנה הציבורית הישנה בחיפה, או בבסיס הטירונות
בצריפין. וכעת, ובלי דברים נוספים, אני מזמין אתכם לחוות את
יצירתי האחרונה בעוד היא מתהווה."


את הדברים הללו אמרתי בקול רם במיוחד כדי לתת נופך משמעותי
ותחושה של יוקרה. ומיד לאחר מכן עצמתי את עיני לחצי דקה (מתוך
אקסטזה של יצירה), ופיסלתי את מה שלאחר מכן נודע בשם - "הגוש".



כמובן שנוצרה מהומה נהדרת במוזיאון, והאוצר מיד קרא למדיה
למקום. מאבטחים יצרו מעגל חוצץ ביני ובין האנשים, כדי שאוכל
לנוח לכמה רגעים לפני שאענה על שאלות העיתונאים. ואכן השאלות
וההצהרות לא אחרו לבוא. אוצר המוזיאון הדגיש את העובדה שמכל
שאר המוזיאונים בחרתי דווקא בזה שלו. עניתי לו שבמקרה תקפה
אותי היצירה כשהלכתי בקרבת מקום. מבקר אומנות ותיק הכריז שלא
רק שמדובר בשבירת מוסכמות (אותן צריך לתקן כל שני וחמישי), אלא
שבמקרה זה אף תהליך הייצור עצמו הוא חלק מהיצירה. "לפי מגזין
רס לביקורת אומנותית, פקטורה היא הכנסת המשמעות של תהליך
היצירה עצמו אל תוך המוצר המוגמר." הוא אמר בהתלהבות, "ואיזו
פקטורה נהדרת יש לנו ממש כאן רבותי!" בשלב זה קרבו אלי
מיקרופון ובקשו ממני לתת נפיחה או שתיים בשביל הפרוטוקול. היו
כאלה שצעקו שזה לא אותו דבר אחרי שהמוצר כבר נעשה, ושהכתבים
היו צריכים לבוא קודם בשביל האפקט המלא. אוצר המוזיאון, שהרגיש
שמתעלמים ממנו, תפס באגרסיביות את מרכז הבמה והכריז - אכן
תהליך היצירה מרומם את הנפש. ואני מיהרתי להסכים איתו ולהוסיף,
שידוע שאוויר חם עולה למעלה. מישהו שאל מה יקרה כשהיצירה
תתקרר, ומיד הביא השרת תנור חימום מהמחסן.


"אדון רוז", פנה אלי אחד הכתבים, "האם יש משהו שאתה רוצה לאמר
כעת?"
"כן," הטעמתי, " אני זקוק לנייר טואלט".
מיד נשלפו ממחטות מעשרות ארנקים. ילד אחד רץ לשרותים וחזר עם
גליל.
"לא, אני צריך שלושה שכבות, יש לי עור רגיש."

השרת נשלח אל חנות המכולת הקרובה וחזר לאחר כעשר דקות. קיבלתי
מהשרת את גליל הנייר, ובעדינות מחיתי את אפי, שכן במשך כל הזמן
הזה, על מנת לשמור על האפקט החזותי, נשארתי עם מכנסי מופשלות,
והתחיל להיות לי קצת קר. הקהל הריע, האוצר מחא כפיים ומבקר
האומנות התעלף.


הערות וביקורות החלו להשמע מהקהל הרחב:
"מדובר באומן החשוב של המאה."
"זריקה כזו של אלימות מרחבית לא ראינו מאז מרסל דושמפ"
"מדובר ביצירה היוצרת את עצמה מחדש."
"חלילה, היצירה מחדש היא היצירה, וכל מה שהיה לפני הוא כעין
וכאפס."
"בהחלט. אך עם זאת אסור להתעלם מהמרכיב התרבותי, כפי שלימד
אותנו כריס אופילי"
"לא אהבתי את אופילי, יותר מדי חרא של פילים."
"ואיך אתה קורא לזה?"
"מה אתה משווה בכלל!"
"ואני עדיין טוען שמדובר בבניה מחדש."
"שטויות, היצירה האמיתית עוד לא נעשתה פה בכלל, זה הכל הקדמה
לבאות."
"איך אתה יודע?"
"כמה פעמים יוצא לך לראות מישהו מחרבן במוזיאון?"
"סלח לי" אמרתי לבחורה הצעירה שאמרה את המשפט האחרון "אבל אני
מסרב בתוקף לכינוי ההמוני בו כינית את האומנות שלי."
"סליחה אדוני, דבר ראשון אני בחורה, וחוץ מזה מה בכלל אתה מבין
מהחיים שלך?"
"אני האמן!"
"וממתי אתם יודעים משהו?"
"מה זאת אומרת? אני היוצר!"
"הו לא, אתה רק נכנעת לזרם הטבעי של החברה שלנו שטוענת שאנחנו
מסוגלים ליצור דבר מה בעל ערך. אתה לא יצרת את מה שיצרת. יותר
נכון כבר להגיד שהגוש הזה יצר אותך."
"הוא צודק!"
"מטומטם, אני בחורה!"
"ממתי בחורות מבינות משהו באומנות?"
"ואני עדיין אומר שיצירה היא..."
"מה שאני רוצה לדעת" קטע מבקר האומנות שבינתיים הספיק להתעורר
"הוא מה יקרה מחר, כשההקרנה הטבעית של החיות הגלומה במוצג הזה
תתפוגג?"

וכך נוצר דיון חדש בנושא תאריך התפוגה של המוצר, בעד ונגד.
לבסוף נוצר רוב שהיה נגד התייבשות היצירה, ואז כאשר הושמו
ההחלטות אל מול המציאות הטהורה גילו שאין להם מה לעשות בקשר
לזה. "האמן טרי רוז" הכריז האוצר "יגיע לכאן מדי שני וחמישי
ויחדש את היצירה שלו!"
ניסיתי ללחוש באוזנו משהו על תגמול הולם, והוא מיד הכריז "והוא
יעשה זאת בחינם!"

וכך מצאתי את עצמי במצב ביש שכזה. והרי זו בעיה לשמה, שכן
מוצאי חג יש פעם ב, ושני וחמישי יש כמעט שלוש פעמים בשבוע. אך
בשביל האומנות יש להקריב, וכך אני מחדש את "הגוש" על רחבת
התצוגה המרכזית של המוזיאון לאומנות מודרנית. והאנשים עדיין
מתווכחים אם היצירה קיימת, נגמרה ברגע שסיימתי אותה בפעם
הראשונה או שהיא עדיין עתידה להתרחש, וכל מה שאנחנו חווים
עכשיו הם רק ההדף של אותה נפיחה שעדיין מאחרת לבוא.