"תמשוך בידית."
"לא רוצה."
"נו, תמשוך, זה נחמד."
"עזוב אותי, אמרתי לא רוצה."
"נו אל תהיה חננה."
נתתי בו מבט נוקב.
"התחלת לדבר כמו המפגרים האלה מהמשלוח של סוף המאה העשרים,
הא?"

אני עובד בגן עדן כבר חמש מאות שלושים וארבע שנים. אין לי
מקצוע מוגדר, אני עובד בעבודות מזדמנות. רוב האנשים פה כאלה.
בעיקר אני עושה עבודות גננות. אם צריך לצבוע איזה קיר אני בדרך
כלל מתנדב. מחשבונאות אני משתדל להמנע. במשך כל הזמן שאני פה
לא עשיתי משמרת אחת בביתן של סילוק האשפה.

"תמשוך."
"לא רוצה."
"תמשוך יא הומו."
"תגיד לי מה נסגר איתך? אין לנו אפילו איבר מין."
"מתכחש הא? נושך כריות, מלחך נוצות."
"נוצות?"
"נו, של הכנפיים."

אני די חריג בקטע הזה, כולם פה אוהבים לעבוד בזבל. האשפה בגן
עדן מצטברת מהר לא פחות מבכל עיר מודרנית. אבל יש לנו טריק
מיוחד שאין בעולם שלפני המוות - את הזבל שלנו אנחנו פשוט
שולחים לגהנום. ולא רק את הזבל. זה החלק שכולם אוהבים, ורק לי
יש בעיה איתו.

"תמשוך."
"בואנה אתה ממש נודניק, לא רוצה למשוך."
"אם לא תמשוך, אותך לאלהים."
"למי לעזאזל אכפת מאלהים במקום הזה?"

מדי פעם מגיע איזה מישהו שבכלל לא אמור להיות פה בגן עדן. טעות
במשלוח, או תקלה במחשב, או שהוא הצליח לעבוד על המטומטמת
שעובדת בביתן המיון בש"ג. בכל מקרה, האנשים האלה בדרך כלל
בולטים בשטח, ומהר מאוד מישהו תופס אותם (עשיתי כמה פעמים
משמרות בתור שוטר, מהר מאוד הוכחתי שאני לא משהו בזה ועזבו
אותי בשקט). אז נפתרים מהם בצורה מאוד נוחה, שמבהירה להם בדיוק
לאן הם הולכים. זורקים אותם לגהנום עם שאר הזבל. זאת הסיבה
שכולם אוהבים כל כך את התפקיד הזה.

"אז אתה מושך?"
"למה כל כך חשוב לך שאמשוך?"
"גאוות יחידה."
"מה?"
"כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. קדימה תמשוך בשביל החברים
שלך."
"למה לחברים שלי אכפת אם אי פעם משכתי בידית המטופשת הזו או
לא?"
"אל תפקפק בהגיון של החבר'ה, החלטנו שאתה צריך לעשות את זה פעם
אחת וזה אומר שאתה חייב."
"ואם לא בא לי?"
"יבוא לך מותק, יבוא לך."

בסוף משכתי. הנבל שישב במרכז התא הביט בי דרך מסך הזכוכית
שהפריד בינו ובין חדר ההפעלה. ערמות הזבל עליהן ישב החלו לנוע
לפתע סביב החדר. בהתחלה לאט, ואז במהירות הולכת וגוברת. הבחור
ניסה לתפוס את הקירות אבל הם היו חלקים והוא לא מצא נקודת
אחיזה. נוצרה מערבולת שמשכה את ערימות האשפה על חור במרכז התא.
כשזה בפנים הגיע לחור הוא נאבק בשארית כוחותיו, מנסה לטפס
למעלה, אבל ללא הועיל. הוא נבלע בין שאר הזבל ונעלם. לבסוף
חתיכות הלכלוך האחרונות נעלמו בתוך החור בקול שדמה לשיהוק. תא
האשפה נשאר מצוחצח.

"נו? איך היה?"
"היה דווקא נחמד."