אני לא נרדמת בזמן האחרון, גם כשאני שוכבת לידו מחובקת בחום
ואהבה.
קשה לי לעצום את העיניים. כשהן פקוחות הן שורפות וכשהן עצומות
הן נשרפות. קשה לי לעצום את העיניים. אני רואה אותך בתוך החושך
הזה.

ועד שאני נרדמת
אתה בא ותוקף אותי בחלומות האפורים.

קשה לי לעצום את העיניים. ומצד שני אינני רוצה לשקוע בחלומות
האבודים האלה. לנחות אל תוך ענן רך גדול ולבן. מרופדת מכל
כיוון כמו צמר גפן מתוק, רכות המרגיעה כל פצע קיים. כל רגש
מכאיב.
לשנייה העולם נראה ורוד, עד שאני מתעוררת מחדש ומגלה שאתה כבר
איננו.

בכל יציאה מהקיבוץ אני מסתכלת שמאלה ורואה את בית הקברות.
כאילו לוחש אליי לבוא. לוחש אליי לבוא.
אני עדין מרגישה שאתה פה באיזור. כאילו לא התרחקת יותר מדי.

לפני כמה ימים הלכתי לבקר אותו, התיישבתי על יד הקבר הטרי
שעדיין היה חסר מצבה, מלא בפרחים בתוך אגרטלים. ואני יושבת על
האדמה לידו ומקריאה לו שירים. בטוחה במיליון אחוזים שהוא שומע
אותי ורואה אותי מזילה לו דמעות. עוד מילים. ועוד דמעה נופלת.

בדרך הביתה החושך כבר עטף אותי. נסעתי עם חלון פתוח לנשום אויר
נקי וניגבתי את הדמעות. דיברתי אליך. הרגשתי אותך קרוב אלי
יובלי, אני פשוט יודעת ששמעת אותי באותו הרגע.
וכששאלתי לשלומך ודיברתי לעצמי בקול רם, לא הרגשתי מטופשת על
המעשה. כי ידעתי, ידעתי שאתה שומע.
"תן לי סימן יובלי", צרחתי לעצמי באוטו. "תן לי סימן יובלי!!!"
צרחתי בעודי דומעת בטירוף, מנגבת מהר את הדמעות שלא יסתירו לי
את הראות בכביש.
הרדיו היה מכובה. הרמקולים היו מקולקלים. ולפתע, בשיא העוצמה,
כאילו ממש הקשבת לי, הדלקת אותם בעוצמה, וברגע ששמעתי את השיר
מתנגן, ידעתי שאתה איתי. ידעתי שאתה שומע אותי. לא הייתי חושבת
על שיר מתאים יותר, מהשיר שהתנגן באותה השניה.

"זה חמור שהוא נשלח לפסיכולוג
כשהוא רק רצה חיבוק"

ואני המשכתי ובכיתי, בכיתי עם חיוך ורק המשכתי לומר לו עד כמה
הוא חסר לי.

"לא ידענו שכל כך כואב לך, מצטערים"

והשיר המשיך להתנגן לו, כאילו אף תקלה לא הייתה קיימת.

"מי חשב שיום אחד נקבור אותך"

(אביב גפן-מצטערים).

ואחרי שתי דקות בערך, השיר הפסיק לפעול ושוב חזרה הדממה הקודרת
הזאת. הרמקולים לא חזרו לפעול. הרדיו נשאר כבוי ואני נשארתי עם
חיוך צד קטן. כי ידעתי שהיית איתי.

אולי אני מנסה לקשר משהו אליך, אולי לא באמת שמעת אותי.
אולי אני סתם מחפשת סיבות להשאיר אותך קרוב אלי, מסרבת להאמין
שאתה כבר לא פה. מתייפחת על אובדנך בכל פעם מחדש כאילו הייתה
הפעם הראשונה ששמעתי את הבשורה.

קשה לי למצוא את עצמי יובלי. זאת הפעם הראשונה שאני מאבדת אדם
שאהבתי. ואני לא יודעת,
אני פשוט לא יודעת
איך להתמודד עם הכאב.

פ ש ו ט     ל א     י ו ד ע ת .