הליכות סביב הירח.
כשהכתמים מופיעים מתחת לכפות הרגליים היחפות אנו מהרהרים אם
אנו באמת דורכים על פיסת שמיים.
ואמנם, ההתבוללות וההיטמעות בין כל הקהל הנאמן של משפחה וילדים
נראה כה מפתה דרך עיניים ממוקדות, דרך עיניים שמשקיפות על אותם
אנשים בכזאת יראת כבוד והערכה, שהמסגרת נעשית עגולה וכהה כמו
משקפת, הולכת ומטשטשת ככל שמתקרבים וחודרים אל תוך נקבוביות
השגרה.

אני מצפה בכיליון עיניים לחללית החדשה שהערב צריכה לנחות אצלי
בגינה.
הדשא רטוב וירוק מתמיד, נדנדות השכנים אינן חורקות יותר, וכל
הלטאות שמזדחלות אל תוך הכוכים הצבעוניים שלהם זורקות לי את
לשונן בפינות החדר כסימן שהיו כאן ולא הבחנתי בהן.
וכך גם הם אלו הימים, משאירים חותם ונעלמים.
אני נערמת לחבילת דפים, פשוטו כמשמעו, נחתכת לנגזרות דקות
ובוהקות ומשטחת על השולחן המאובק כדפים חסרי חיים שמפיצים אור
רק כשדמות גברית פורצת לחייהם כסופת רעמים שאיננה צפויה או לכל
הפחות, כסיגריות ירוקות בקופסת עץ מגולחת, בחדרו של הבן החייל
הבוגר, בעל זקן העבות.

הליכות גובות מחיר יקר. מוציאות ממך את המיץ, מעכבות את הגדילה
והצמיחה של השדיים, וגרוע מהכול, שלפוחיות הרגליים הטובעניות
שאתה מרגיש בהם רק בסיומו של אותו היום, שבו אתה נשכב על הגב
במיטה המעופשת ושולח זרועות תמנון אל תוך המאפרות הרוטטות
בחישוקי שפתיים ובצורך נואש לטיפת אהבה.

האוויר מתדלדל לו בין השעות הקטנות של הלילה.
נעשה חנוק ולח בחריצי העיניים, מדיף ריח חזק של קוניאק מתוך
הבל הפה, ועושה תהפוכות כחצים שגורים מתוך הלב היישר אל סל
הכביסה המלוכלכת שדרושה לה עבודה רבה בכדי שתוכל להתפרש בפני
רבים, לומר שגם לה יש מקום להערכה מבין כל שקיות הכביסה
הסגולות שנערמות ברחוב ומצפות לאהדה על כל דבר חיוני שהן עושות
בחיים.

נכון, אינני מעודנת - והמילים אינן עוברות סינון קפדני של
אינטליגנציה מלאכותית שנראית לפעמים כמו מלאכת מחשבת, ולפעמים
כמו נזירה שכורעת על ארבע תחת גבר כהה בעל מבטא זר ועיניים
גדולות ומלוכסנות, ובכל זאת, אלו אותן מילים שנאגרות זה זמן רב
אצלי במכלים המבעבעים ונשלפות ממקור מהימן נטול כל מניירות
והלצות סטנדרטיות, רק משום שיש מקום לכל מילה (המוח מפנה מקום
לדברים שנאספים בשעות הקטנות, ודוחף לפינה את כל ההצהרות
הגדולות שנעשות על ידי חכמולוגים), וכעת, הכול הרבה יותר שלו,
הכול מרגיש כסגירה של סרט הוליוודי גדול תקציבים שמעגל פינות
ומחזיר את הדמויות הנאמנות חזרה אל בתיהם, ואת היצר הנקמני אל
פיר האדמה.

אני יודעת שמחר הכול ישתנה, שההליכות יראו לי ארוכות מדי,
שהכאבים יגברו על כל ההכנות המתישות כשלעצמן, שאנשים עם סולמות
גבוהים ואימתניים יחצבו בורות מלאכותיים ויפילו בפח את כל אנשי
החלל הפשוטים כמוני, ובכל זאת, כמו ללכת על חוט דק ושברירי מעל
שרפות הענק הללו ולהריח את ריח העשן שחודר לתוך ריאותיך
כאופוריה שאין שנייה לה, מקנה לי זכות לעמוד על שלי, לקוות
שהמחר לובש בדים שמתכווצים בכביסה, וירגיש חוסר נוחות להתנועע
בבגדים שנראים קטנים ממידותיו, שלו.