[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ים הדממה
/
גן המפלצות

כשאחי הגדול ואני היינו קטנים, היינו יוצאים בסופי שבוע
לטיולים עם ההורים. אלה לא היו טיולים אמיתיים של פעם, אבל מצד
שני, כל דבר עדיף על פני טיולים מהנים בקניון הקרוב, הנפוצים
כל כך בימינו. למרות שלאבא שלי היה תואר שלישי בפילוסופיה, הוא
היה שוטר וחזר כל יום בתשע או עשר, כשאני ואחי כבר ישנו,
והטיולים האלה בסופי שבוע היו בשבילנו האמצעי היחיד להכיר את
אבא בכל פעם מחדש - כי בכל פעם הוא נראה קצת יותר עייף מהפעם
הקודמת. הבעיה הייתה שגרנו באמצע תל אביב, בלי יותר מדי אפשרות
לצאת הרבה מחוץ לעיר במכונית המתפרקת שלנו - היא התפרקה סופית
ביום שבו סיימתי את כיתה י"ב - וכך, בכל יום שבת בצהריים,
היינו אחי ואני מוצאים את עצמנו עומדים יד ביד מול שערים
חלודים מעט, עם שלט צבעוני מחובר אליהם - "גן המפלצות".
הצלילים העמומים שבקעו מהגן נהיו ברורים בבת-אחת כשנכנסנו
פנימה, אני לא ממש מבינה איך. אולי חומת השיחים העבה חסמה את
גלי הקול, למרות שזה תמיד נראה לי לא-טבעי מעט.
הם כלאו את המלחמה בכלוב קטן נורא ובכלל לא היה לה מקום
להסתובב. הכלוב היה מלא עד לאפס מקום בילדים קטנים, ערומים או
לבושים  בקרעים. הם הסתובבו בכלוב, משועממים מעט, סחבו ארגזי
עץ מלאים במשהו שחור ושיחקו עם ענן של עשן בצורת פטרייה.
"מלחמת העולם השנייה", הכריזה לוחית העץ שהייתה מחוברת לכלוב,
"או במילים אחרות - גן ילדים, 1939 - 1945, אין להאכיל".
הכלוב של העצב הכיל ציפורים מדהימות, מרהיבות ביופיין. הן
התעופפו בכבדות מצד אחד של הכלוב לשני, מענף לענף של עץ הברזל
החלוד שעמד במרכזו. הנוצות שלהן היו ארוכות ועבות, צבועות
בכחול עמוק ובשחור של לילה ובאדום של דם, וכשהן שרו נראה היה
שהעולם עוצר מלכת. הצלילים היו עדינים וממכרים כל כך, שכל מה
שרצית היה להישאר במקום ההוא ולהקשיב לנצח, אבל זה לא היה
אפשרי מאוד, כי המשגיח שנכח באופן קבוע בתוך הכלוב הרחיק כל מי
שהקשיב להן יותר מכמה דקות. הוא טען שזה לא בריא. האיש הזה היה
צייר, שאהב להתבונן שעות בציפורי העצב. "זה אחי הגדול", הוא
אמר לי פעם, כששאלתי על ציפור אחת שצייר בפנקס הרישומים שלו
שוב ושוב, "הוא התאבד כשהייתי בתיכון".
פעם, בגיל אחת עשרה, ראיתי איך מאכילים את הציפורים. ארבעה
שומרים במדים שחורים גררו לאורך השביל המוביל לכלוב נער בן חמש
עשרה בערך. הוא היה ערום, ועל גופו נראו חתכים מדממים, יחד עם
צלקות ישנות ומכוערות. הנער צרח ובכה, ניסה להשתחרר מהאחיזה
שלהם, אבל הם היו רבים ממנו ולא היה לו סיכוי נגדם. השומרים
הרחיקו את כולם כמה שהם יכלו בעודם מחזיקים בנער הנאבק, פתחו
דלת קטנה בתחתית הכלוב, נעולה במנעול כבד בגודל של כף יד,
ודחפו אותו פנימה. לרגע אחד השתרר שקט מוחלט, חודר, ואז
הציפורים הקיפו אותו ונשמעה צרחה חדה, מוזרה. הציפורים התעופפו
אחת אחת למעלה, לכיוון ענפי העץ המתפוררים תחת טפריהן, ובמקום
שבו הן עמדו, לא נשאר שום דבר. טיפת דם יחידה נפלה ממקורה של
ציפור כחולה אחת, והתנפצה על רצפת הבטון של הכלוב, בקול שנשמע
היטב בתוך הדממה.
אמא התחילה לבכות ובאו שני שומרים שניסו להחזיק אותה אבל היא
המשיכה לבכות עוד ועוד. הם ניסו להרגיע אותה, אמרו שהם מגדלים
אותם במיוחד, שאין מה לעשות, ואפשר רק להתנחם בעובדה שהם
נחותים מאיתנו, כי זה קורבן שחייבים להקריב. אבל נראה היה שכל
ההיגיון שבעולם לא יצליח להרגיע את אמא, שהמשיכה לבכות ומשום
מה מלמלה, "זה הבן שלי, זה הבן שלי, אתם לא מבינים כלום". אחי,
שהיה בן שלוש עשרה באותה תקופה, הסתכל עליה במבט מפוחד מעט
וניסה להגיד לה "אני הבן שלך", אבל היא סירבה להקשיב.
מאוחר יותר, כשכבר היינו בבית, אמא נשבעה שזהו זה, אנחנו לא
חוזרים יותר למקום הנורא ההוא, אבל כן חזרנו בסוף. אולי היא
שכחה את הציפורים ואת הילד הזה, או שפשוט לא היה לה ולאבא במה
להעסיק אותי ואת אחי, אבל חזרנו. ותמיד, בכל פעם שהיינו שם,
הייתה הרגשה מוזרה כזו של חיים בהילוך מהיר. עם הזמן למדתי
שאין מה להתרגש, זה עוד אחד מהדיירים הקבועים של גן המפלצות,
חוסר הקשב לזמן החולף. היינו יוצאים משם עם גביעי גלידה שנמסו
במהירות שלא תיאמן, מבוגרים יותר, עייפים יותר, לא שמים לב
לדברים ברורים מאליהם.
בשלב מסוים כבר לא חזרנו יותר, אבל זה לא בגלל אמא אלא בגלל
אחי הגדול. היינו עסוקים נורא בלדאוג לו, ובנסיעות של כשעה
וחצי לבית החולים שבו היה מאושפז. עצוב לומר, אבל כולנו במידה
מסויימת נשמנו לרווחה כשהוא הצליח לבסוף, בגיל עשרים ואחת.
ראינו אותו נעלם לאט-לאט ולא עשינו שום דבר. קהות חושים מוזרה,
מפחידה כמעט, עטפה אותנו לכל אורך השנים שהפרידו בין הביקור
הזכור לרעה על ידי אמא, לבין עזיבתו של אחי. הוא נהג לומר שהוא
כבר לא יכול לשמוע את עצמו חושב, כי התודעה שלו מלאה בצלילים
עדינים של משק-כנפיים בעודו נאבק לאזן את עצמו על פני תהום.
הסתכלנו עליו מהצד, והסיפור הקלאסי הזה כבר היה ידוע לנו מראש.
יכולנו להבין את זה פעם, במיוחד אבא, אבל לאחרונה אמא קנתה
הליכון, שמה אותו באמצע הסלון והתחילה ללכת עליו מספר שעות כל
יום לצלילי מוזיקה נוראית. אני התאהבתי בקולנוע ואבא כבר לא
הזכיר את התואר השלישי שלו בפילוסופיה, כאילו שזה דבר שצריך
להתבייש בו. אולי יכולנו להמשיך לשמור על שפיות, אבל כשאחי בחר
לעזוב, כבר לא היה בשביל מי לעשות את זה. והכל היה כל כך קל
פתאום, בלי ילדים קטנים בתוך כלוב צפוף, עד שאולי אני יכולה,
בסופו של דבר, להבין למה הוא כל כך רצה לעזוב. היה לנו אוסף
קבוע של תנועות ומחשבות, שכלא אותנו בכלוב שקירותיו מכוסים
בציורים של דברים בלתי מזוהים, מוכתמים בכתמי גלידה בטעם תות
שאמא תמיד קנתה לנו למרות שאף אחד מאיתנו לא ממש אוהב תות. אמא
תמיד קצת כעסה שהבגדים שלנו התלכלכו כי הגלידה נמסה מהר
משיכולנו לחשוב, אבל לא יכולנו לעשות עם זה שום דבר, כי הכתמים
האדומים הנוזליים נהיו קשים כמו אבן והצמידו את הידיים שלנו זו
לזו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דולגו, ברגע
שנתפוס אותך,
אנחנו מזיינים
לך ת'צורה


איגוד יצרני
הגלידה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/11/07 18:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ים הדממה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה