אחרי שחזרת התחיל לרדת גשם. זה מזל, אמרת, אחרת היית לגמרי
נרטבת.
זה היה הכל, חוץ ממזל.
שכבנו אחד ליד השני, מתחת לגגון הפח שמצאנו ללילה. פחדתי, כל
כך פחדתי מהכלבים ההם ששמענו לפני שהחלטנו שכאן נישן הלילה. את
אמרת לי שאסור לי לפחד. צדקת, מן הסתם. את תמיד צודקת.
אנחנו לא מכירים הרבה זמן, שבועיים לכל היותר, אבל כבר אנחנו
צמד בלתי נפרד, כאילו אף פעם לא היינו לבד. נאחזנו אחד בשני,
מנסים לצוף מעל הגלים. זו מטאפורה כזאת, וכשסיפרתי לך אותה את
רק הבטת בי במבט לא מבין. לא ידעת מה זה מטאפורות, רק על החיים
האמיתיים, אבל לא שאלתי אותך מאיפה הגעת, זה אפילו לא עלה על
דעתי.
החיים שלנו היו הכל, חוץ ממזל. נודדים ברחובות בחיפושים אחרי
אוכל, רזים-רזים, נראים קצת פחות מצעירים שכל החיים לפניהם. לא
רציתי את החיים האלה, אבל את דחפת אותי הלאה. שנינו היינו
לבושים בבגדים בלויים, אבל את היחידה שנראתה מלכותית מדי
לבגדים האלה. אני מתערב איתך שנולדת להיות נסיכה, אבל בחדר
לידה בטעות החליפו אותך בילדה אחרת. זה איך שאת מחזיקה את
הגוף, ואיך שאת מסתכלת עליי, כאילו אני נתין קטן שעלייך להוביל
הלאה, הלאה.
לא היה לנו כסף בכלל, אז גנבתי לך ורד. את לקחת אותו ושמת אותו
ליד איפה שישבת. ופתאום, כל גגון העץ הקטן שישנו בו הפך להיות
גדול יותר, והיה מלא בוורדים. את היית מעל כל זה, עם שמלה
מהודרת, עם מבט מרוצה, שולטת בהזיה המתוקה. ואז זה נגמר. אחרי
זה היחסים שלנו השתנו, נכון? כבר לא היית המלכה, היית החברה
שלי, ואחר כך המאהבת.
שבועות הפכו לחודשים, והם לשנים, ואני כבר לא זוכר ימים בהם
הייתי לבד, תמיד היית שם. גם כשנעלמת ימים שלמים וחזרת מוכה
וחבולה, ידעתי שתחזרי, כי הייתי החבל הצלה שלך, הסם המתוק
שמרדים אותך לפני זריקת המוות.
האם זה מוגזם מדי? להשוות את חיינו לגיהינום? אינני חושב כך,
מי כמוני יודע שחיינו הורכבו מהקוצים של הורד ללא עלי הכותרת,
חוץ ממך. את היית כמעט כמו ורד שלם, עם המון קוצים, אבל המון
יופי, רק כמעט ורד שלם. אבל וורדים נובלים, נקטפים, אפשר אולי
לייבש אותם, אבל הם לא אותו הדבר.
אני יודע שלא הייתי מצחיק, אבל את צחקת לכל הבדיחות שסיפרתי,
וברגע שהפסקת לצחוק, היה הרגע שנתתי לך ללכת. האם החזקתי אותך
חזק מדי?  אהבתי יותר מדי? את לא האמנת באהבה, תמיד כשאמרתי לך
שאני אוהב אותך לא הגבת, חוץ מבלילה הראשון. באותו לילה היינו
ליד הים, והחלטנו לישון שם. איזה גשם ירד אז! צחקתי אז שגם אם
ניכנס לים לא נהיה רטובים יותר. זה לא היה מצחיק, אבל צחקת.
התכרבלתי לידך ולחשתי לך באוזן את צירוף המילים שחשבתי שתרצי
לשמוע, זה לא היה רומנטי, אבל זה כל מה שהיה, קוצים בלי ורד.
עכשיו אני מדבר אלייך ואת לא באמת שומעת, אני מחייך אלייך ואת
לא באמת רואה. את ורד בלי קוצים עכשיו. כמו כל דבר טוב בחיים,
גם את נגמרת בסוף, נגמרת מהחיים האלה, נגמרת ממני. עצוב לי שאף
אחד לא יבכה אחרייך, את יודעת שאני לא אבכה, כי אין לי דמעות
יותר, ומי עוד הכיר אותך? אני מרגיש כאילו השארת אותי ברציף
כשהרכבת האחרונה עוברת. הו, עוד מטאפורה! את צריכה לומר לי
להפסיק לדבר במילים גבוהות שאת לא מבינה, כי מי מאיתנו עלה על
רכבת אמיתית?! אבל לא תאמרי לי יותר דבר.
אני רוצה לומר לך דבר מה אחרון, מטאפורה? אולי. אולי תביני,
אולי לא. כי מה שהיה פעם מים קדושים, עכשיו הפך ליין מר.