בראשי עדיין נשמעת שריקת הקטר,
שקשוק הרכבת,
העשן לא דעך,
והריח טרי ומפר את שלוותי.

שאגת הכלבים,
שריקת הקנים
מבטם התמים והרך כל כך של הילדים.
כל אלו מסרבים להניח לי לשוב לשגרה,
מסרבים לתת לי ולו פיסת מנוחה.

לא כך חלמו לסיים את חייהם,
לא כך חשבו להגיע אל אבותיהם.
ובליבם אף קיוו
ואולי גם ציפו
שמישהו יקום יעשה מעשה.
אך לצערנו לא זכו הם לסוף כזה.

ובנתיים,
כבר כמה שבועות אחריי,
וכל מה שנותר בפי
כולל בתוכו פחד חרדה,
והמון  טעם מר,
מתקופה קצת אחרת,
ממציאות קצת שונה.

איך נתנו לזה לקרות.
ומי בכלל מתליח להבין שזה באמת קרה.